בפרשת עקב, משה רבנו שואל שאלה המהדהדת לאורך הדורות: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ...?" (דברים י', י"ב). חז"ל, בחוכמתם האינסופית, מלמדים אותנו לקרוא "אל תקרי 'מָה' אלא 'מֵאָה'". מה שה' שואל מאיתנו הוא להתחבר אליו מאה פעמים ביום. תקנת מאה הברכות אינה רק חשבונאות רוחנית; היא דרך להפוך כל רגע בקיומנו החומרי למפגש עם האלוהי.
תיקון מאה הברכות בכל יום מיוחס לדוד המלך. בתקופה שבה מגפה מסתורית הפילה מאה חללים בכל יום, הבין דוד המלך, ברוח הקודש, שהתרופה אינה פיזית אלא רוחנית. היעדר המודעות לנוכחותו ולטובו של הקב"ה יצר חלל. כתגובה, הוא תיקן שכל יהודי יברך מאה ברכות ביום. מרגע שהתקנה התקבלה, המגפה נעצרה.
כפי שהוסבר בטקסט המקורי, הקשר בין מאה הברכות למהותנו הוא עמוק. המילה "אדם" מורכבת מאל"ף ודם. אם מסירים את האל"ף, נשארים עם הדם – ההיבט הפיזי והחי בלבד. האל"ף מייצגת את הרוחניות, את הניצוץ האלוהי, את ה"נשמה" שהופכת אותנו לאנושיים באמת.
הפסוק בפרשת עקב מכיל 99 אותיות. חסרה אות אחת כדי להגיע למאה. האות החסרה הזו היא האל"ף של המילה "מֵאָה". בכל יום, על ידי השלמת מאה הברכות, אנו מוסיפים באופן סמלי את האל"ף החסרה הזו. אנו מחדירים מחדש בחומריות שלנו (הדם, החיים הארציים) את המקור הרוחני שלה (הנשמה), ובכך אנו משלימים את עצמנו ומשיבים את קומתנו הרוחנית המקורית, זו של אדם הראשון לפני החטא.
מדוע אנו מברכים לפני אכילת תפוח או הרחת תבלין? מכיוון שכפי שמלמדת הקבלה, העולם החומרי הוא רק "לבוש" לאנרגיה האלוהית המחיה אותו. באמירת ברכה, איננו מודים רק על החפץ הפיזי.
הפסוק אומר: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". כאשר אנו אוכלים, גופנו ניזון מהחומר, אך הברכה מאפשרת לנשמתנו להיות ניזונה מהניצוץ הרוחני הטמון במאכל. ללא הברכה, אנו מזינים רק את גופנו ומפספסים את העיקר.
כפי שמודגש בטקסט, מה עושים כאשר אי אפשר להגיע למאה ברכות, למשל ביום צום? חז"ל מלמדים שבזמן התפילה, בברכת "מודים" ("מודים אנחנו לך"), יש להשתחוות בכוונה לצאת ידי חובת מאה ברכות.
הקשר הוא כפול:
הרעיון: במקום להתמקד במספר, התמקדו במודעות. התחילו את היום בהודיה על 5 דברים ספציפיים (העיניים הרואות, הרגליים ההולכות...). לפני כל ארוחה, הקדישו 10 שניות למחשבה על כל התהליך שהביא את המזון אליכם. המספר יגיע בעקבות המודעות.
הרעיון: פעם ביום, חפשו באופן פעיל הזדמנות לברך ברכה "נשכחת". החזיקו תבלינים ריחניים (ציפורן, קינמון) על שולחן העבודה לברכת "בורא מיני בשמים". הקדישו רגע להתבונן בשמיים יפים במיוחד או לשמוע רעם כדי לברך את ברכות הראייה והשמיעה.
הרעיון: לב הברכות הוא הענווה. בחרו רגע אחד ביום לתרגל ביטול עצמי. חשבו: "כל מה שאני וכל מה שיש לי הוא מתנה. מעצמי, אני 'מָה'?". תרגיל מחשבתי זה יהפוך כל ברכה לכנה ועוצמתית יותר.
הרעיון: בהתבוננות על חפץ או מאכל, שאלו את עצמכם: "היכן הניצוץ האלוהי, האל"ף, נמצא כאן?". זו יכולה להיות המורכבות של פרי, חום השמש או אנרגיית החיים שסביבנו. תרגיל זה הופך את השגרתי לפלאי.
הרעיון: אנו מברכים את ה' על מה שהוא נותן לנו. פעם בשבוע, נסחו "ברכה הפוכה": "ברוך אתה ה', שנתת לי את ההזדמנות ל... (לקיים מצווה, לעזור למישהו, להתגבר על אתגר)". זה משנה את הפרספקטיבה מקבלה פסיבית להשתתפות פעילה.
הרעיון: ברכה הנאמרת בקול רם ובכוונה יכולה לעורר השראה באחרים. כשאתם עם המשפחה, ברכו בקול ברור ושמח. הסבירו לילד מדוע אתם מודים על הקשת בענן. המודעות שלכם יכולה להעיר את שלהם, ואתם הופכים לצינור של ברכה לסביבתכם.