הַיּוֹם שֶׁבּוֹ חָזְרוּ הַמְרַגְּלִים הָיָה עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, וּבַלַּיְלָה בָּכָה הָעָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת”. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִגְזַר שֶׁאֲבוֹתֵינוּ לֹא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ.

הַמִּשְׁכָּן הוּקַם בְּא' נִיסָן (שָׁנָה שְׁנִיָּה). בְּכ' אִיָּר נַעֲלָה הֶעָנָן (בְּהַעֲלוֹתְךָ) — וְהֵחֵלּוּ לִנְסֹעַ. אַחַר כָּךְ קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: “עַד חֹדֶשׁ יָמִים” — שְׁלוֹשִׁים יוֹם, עַד כ' בְּסִיוָן. אַחַר כָּךְ מִרְיָם נִסְגְּרָה שִׁבְעַת יָמִים — עַד כ”ט בְּסִיוָן.

בְּכ”ט בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה אֶת הַמְרַגְּלִים, “וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם” — וְאוֹתָהּ שָׁנָה הָיָה תַּמּוּז מְעֻבָּר (שְׁלוֹשִׁים יוֹם) — וְכָךְ הִגַּעְנוּ לְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב. וְהַמְּקוֹר? מַסֶּכֶת תַּעֲנִית דַּף כ”ט — סִמָּן: כ”ט בְּסִיוָן יָצְאוּ.

אִם תִּשְׁאַל בָּרְחוֹב: הֵיכָן אָמַר ה' לְמֹשֶׁה “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” — כֻּלָּם יַעֲנוּ: בְּחֵטְא הָעֵגֶל. וְזוֹ טָעוּת. בְּחֵטְא הָעֵגֶל (כִּי תִשָּׂא, שְׁמוֹת) — אַחֲרֵי תְּפִילַּת מֹשֶׁה — לֹא נֶאֱמַר “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” כְּלָל.

הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ כָּתוּב “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” הוּא דַּוְקָא כָּאן, בְּפָרָשַׁת שְׁלַח, בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים.

שְׁנֵי מְקוֹרוֹת לַטָּעוּת. רִאשׁוֹן: בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים כ”ו פְּעָמִים י”ג מִדּוֹת, וּמִיָּד אַחֲרֵיהֶן “סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה... וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” — וְזֶה לָקוּחַ מִכָּאן (הַמְרַגְּלִים), אַךְ בְּרֹאשֵׁנוּ זֶה הָעֵגֶל.

שֵׁנִי: רַשִׁ”i בְּסֵפֶר דְּבָרִים (עַל הָעֵגֶל) אוֹמֵר שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַשֵּׁנִי יָרַד מֹשֶׁה וְנֶאֱמַר לוֹ “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”, וְנִקְבַּע הַיּוֹם לִמְחִילָה וּסְלִיחָה. אַךְ בִּשְׁמוֹת אֵין הַבִּטּוּי כָּתוּב — רַשִׁ”i אוֹמְרוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: “בּוֹ בַיּוֹם נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׂמְחָה” — סְלִיחָה גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה.

מִיָּד אַחֲרֵי “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” הַתּוֹרָה מוֹסִיפָה: “וְאוּלָם חַי אָנִי... כָּל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבוֹדִי... אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. אִם כֵּן — אֵיזוֹ סְלִיחָה? כָּל דּוֹר הַמִּדְבָּר מִגִּיל עֶשְׂרִים וָמַעְלָה יָמוּתוּ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה.

רַשִׁ”i מְבָאֵר: “כִּדְבָרֶךָ” — בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָאֻמּוֹת “מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'”. עַל זֶה אֲנִי סוֹלֵחַ — שֶׁאוּכַל לַהֲבִיאָם לָאָרֶץ; אֲבָל הַדּוֹר הַזֶּה לֹא יִכָּנֵס. סְלִיחָה מְצֻמְצֶמֶת יוֹתֵר מֵחֵטְא הָעֵגֶל, שֶׁשָּׁם הָיְתָה בְּשִׂמְחָה וּבְלֹא תְּנַאי.

הָאוֹר הַחַיִּים מְבָאֵר “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” פֵּרוּשׁ נוֹסָף: לֹא סְלִיחָה מֻחְלֶטֶת עַל הֶעָוֹן, אֶלָּא “כִּדְבָרֶךָ” — כְּמוֹ שֶׁבִּקַּשְׁתָּ “הֶרֶף מִמֶּנִּי”, שֶׁלֹּא אַשְׁמִידֵם בְּמַכָּה אַחַת.

לֹא בְּמַכָּה אַחַת — אֶלָּא בִּקְטַנָּה, מְעַט מְעַט: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף חֲלֻקֵי שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה — כְּכָל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיוּ מֵתִים כְּשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אֶלֶף אִישׁ — עַד שֶׁתַּם הַדּוֹר.

וְעַל כָּל פָּנִים יַעֲשֶׂה בָּהֶם מִשְׁפָּט בַּאֲרִיכוּת אַפַּיִם. וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ”ל: אֵין לְךָ פֻּרְעָנוּת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁאֵין בָּהּ קְצָת מֵחֵטְא הָעֵגֶל וּקְצָת מֵחֵטְא הַמְרַגְּלִים.

הַצָּרוֹת שֶׁבָּאוּ עַל יִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת — הֵן בְּעֶצֶם כַּפָּרָה, בְּכָל פַּעַם מְעַט. עַם יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, אֵינוֹ מֻשְׁמָד וְלֹא יֻשְׁמַד לְעוֹלָם — כִּי סוֹף סוֹף אָנוּ בָּנָיו הָאֲהוּבִים, וְלָנוּ יֵשׁ תַּפְקִיד: לְהָבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה לָעוֹלָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבְּמַלְכוּתוֹ דִּין הַגַּנָּב סְקִילָה — מַנִּיחִים עָלָיו אֶבֶן גְּדוֹלָה עַד שֶׁיָּמוּת. בְּנוֹ יְחִידוֹ נִתְפַּס גּוֹנֵב, וְדִינוֹ סְקִילָה, וְאֵין מַשּׂוֹא פָּנִים. יָעַץ לוֹ הַיְּהוּדִי: טְחַן אֶת הָאֶבֶן לְחָצָץ, וּזְרֹק עָלָיו כָּל יוֹם אֶבֶן קְטַנָּה. כָּךְ מְקַיֵּם אֶת הַדִּין — וְהוּא אֵינוֹ מֵת מִזֶּה.

וְהַנִּמְשָׁל: יִשְׂרָאֵל. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעַס מְאֹד — עַל הָעֵגֶל (עֲבוֹדָה זָרָה מִיָּד אַחַר הַיְּצִיאָה) וְעַל הַמְרַגְּלִים (מְאִיסַת אֶרֶץ חֶמְדָּה, שֶׁהִיא כָּל תַּכְלִית הַיְּצִיאָה). “הֶרֶף מִמֶּנִּי” — אַךְ הַדִּין נַעֲשֶׂה בַּאֲרִיכוּת אַפַּיִם, בִּקְטַנָּה, בְּלֹא הַשְׁמָדָה. נִשְׁתַּפֵּר, וְנִגְמֹר עִם הָאֲבָנִים הַקְּטַנּוֹת — וְיָבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן וְאָמֵן.

The day the spies returned was the eve of Tisha b’Av, and that night the people wept. Said the Holy One: “You wept a weeping for nothing — so I establish for you a weeping for the generations.” That night it was decreed that our fathers would not enter the land.

The Mishkan was erected on 1 Nissan (year two). On 20 Iyar the cloud lifted (Behaalotcha) — and they began to travel. Then Kivrot HaTaavah: “a month of days” — thirty days, until 20 Sivan. Then Miriam was shut out seven days — until 29 Sivan.

On 29 Sivan Moshe sent the spies; “they returned from scouting the land at the end of forty days” — and that year Tammuz was a full month (thirty days) — bringing us to the eve of Tisha b’Av. The source? Tractate Taanit, page 29 — a sign: on the 29th of Sivan they set out.

Ask in the street: where did Hashem say to Moshe “Salachti kidvarecha” (I have forgiven as you said)? All will answer: at the sin of the calf. This is an error. At the calf (Ki Tisa, Shemot) — after Moshe’s prayer — “Salachti kidvarecha” is not said at all.

The one place where “Salachti kidvarecha” is written is precisely here, in Parashat Shelach, regarding the spies.

Two sources for the error. First: on Yom Kippur we say the Thirteen Attributes 26 times, and right after them “Forgive, please, the iniquity of this people… And Hashem said: I have forgiven as you said” — which is taken from here (the spies), yet in our minds it is the calf.

Second: Rashi in Devarim (on the calf) says that on the second Yom Kippur Moshe came down and was told “Salachti kidvarecha,” and that day was set for pardon and forgiveness. But in Shemot the phrase is not written — Rashi says it by the holy spirit: “that day the Holy One was reconciled with joy” — a forgiveness so high it was not written.

Right after “Salachti kidvarecha,” the Torah adds: “Yet, as I live… all the men who saw My glory… shall not see the land.” If so — what kind of forgiveness? The whole desert generation, from age twenty and up, would die over forty years.

Rashi explains: “kidvarecha” — for what you said, that the nations should not say “Hashem lacked the power.” On that I forgive — that I can bring them to the land; but this generation will not enter. A forgiveness more limited than at the calf, which was with joy and unconditional.

The Ohr HaChaim gives a further reading of “Salachti kidvarecha”: not an absolute pardon of the sin, but “as you said” — as you asked, “Let Me be” — that I not destroy them in a single blow.

Not in one blow — but little by little: six hundred thousand divided over thirty-eight years — each Tisha b’Av some sixteen thousand would die — until that generation was spent.

In any case, judgment is carried out with patience (b’arichut apayim). On this our Sages said: there is no calamity in any generation that does not contain a little of the sin of the calf and a little of the sin of the spies.

The sufferings that came upon Israel through two thousand years of exile are, in essence, an atonement — each time a little. Israel, thank G-d, is not destroyed and will never be destroyed — for in the end we are His beloved children, and we have a task: to bring the redemption to the world.

A parable of a king in whose kingdom the thief’s sentence was stoning — a great stone laid upon him until he dies. His only son was caught stealing, and his sentence was stoning, with no favoritism. The Jew advised him: grind the stone to gravel, and throw one small piece upon him each day. Thus the sentence is carried out — yet he does not die from it.

And the meaning: Israel. The Holy One was greatly angered — at the calf (idolatry right after the Exodus) and at the spies (the spurning of the cherished land, which was the whole purpose of the Exodus). “Let Me be” — yet the judgment is done with patience, little by little, without destruction. We will improve, and finish with these small stones — and Mashiach will come, speedily in our days, amen and amen.

Le jour où les explorateurs revinrent était la veille de Tisha BeAv, et cette nuit-là le peuple pleura. Le Saint béni soit-Il dit : « Vous avez pleuré des pleurs pour rien — Je vous fixe donc des pleurs pour les générations. » Cette nuit-là, il fut décrété que nos pères n’entreraient pas dans le pays.

Le Michkan fut érigé le 1er Nissan (deuxième année). Le 20 Iyar, la nuée s’éleva (Behaalotcha) — et ils commencèrent à voyager. Puis Kivrot HaTaava : « un mois de jours » — trente jours, jusqu’au 20 Sivan. Puis Myriam fut isolée sept jours — jusqu’au 29 Sivan.

Le 29 Sivan, Moché envoya les explorateurs ; « ils revinrent d’explorer le pays au bout de quarante jours » — et cette année-là Tammouz fut un mois plein (trente jours) — ce qui nous mène à la veille de Tisha BeAv. La source ? Le traité Taanit, page 29 — un signe : c’est le 29 Sivan qu’ils partirent.

Demande dans la rue : où Hachem a-t-il dit à Moché « Salahti kidvarékha » (j’ai pardonné selon ta parole) ? Tous répondront : à la faute du veau d’or. C’est une erreur. Au veau d’or (Ki Tissa, Chemot) — après la prière de Moché — « Salahti kidvarékha » n’est pas dit du tout.

Le seul endroit où « Salahti kidvarékha » est écrit, c’est précisément ici, dans Chelah, à propos des explorateurs.

Deux sources à l’erreur. Première : à Yom Kippour, on dit 26 fois les Treize Midot, et juste après « Pardonne, de grâce, la faute de ce peuple… Et Hachem dit : J’ai pardonné selon ta parole » — ce qui est tiré d’ici (les explorateurs), mais dans nos têtes c’est le veau d’or.

Seconde : Rachi dans Devarim (sur le veau) dit qu’au second Yom Kippour Moché descendit et il lui fut dit « Salahti kidvarékha », et ce jour fut fixé pour le pardon. Mais dans Chemot l’expression n’est pas écrite — Rachi le dit par l’esprit saint : « ce jour-là, le Saint béni soit-Il se réconcilia avec joie » — un pardon si haut qu’il ne fut pas écrit.

Juste après « Salahti kidvarékha », la Torah ajoute : « Mais, Je suis vivant… tous les hommes qui ont vu Ma gloire… ne verront pas le pays. » Alors — quel pardon ? Toute la génération du désert, dès l’âge de vingt ans, mourrait au cours de quarante ans.

Rachi explique : « kidvarékha » — pour ce que tu as dit, que les nations ne disent pas « Hachem était incapable ». Sur cela Je pardonne — que Je puisse les amener au pays ; mais cette génération n’entrera pas. Un pardon plus restreint qu’au veau d’or, qui fut avec joie et sans condition.

L’Or Ha’Haïm donne une autre lecture de « Salahti kidvarékha » : non un pardon absolu de la faute, mais « selon ta parole » — comme tu as demandé « Laisse-Moi » — que Je ne les détruise pas d’un seul coup.

Non d’un seul coup — mais peu à peu : six cent mille divisés sur trente-huit ans — à chaque Tisha BeAv mouraient quelque seize mille hommes — jusqu’à ce que cette génération s’éteigne.

Quoi qu’il en soit, le jugement s’accomplit avec patience (b’arikhout apayim). À ce sujet, nos Sages ont dit : il n’est pas de calamité dans aucune génération qui ne contienne un peu de la faute du veau et un peu de la faute des explorateurs.

Les souffrances venues sur Israël durant deux mille ans d’exil sont, en essence, une expiation — à chaque fois un peu. Israël, grâce à Dieu, n’est pas anéanti et ne le sera jamais — car en fin de compte nous sommes Ses enfants aimés, et nous avons une mission : amener la délivrance au monde.

Un machal : un roi dont le royaume condamnait le voleur à la lapidation — on pose sur lui une grande pierre jusqu’à ce qu’il meure. Son fils unique fut pris à voler, et sa sentence était la lapidation, sans favoritisme. Le Juif lui conseilla : broie la pierre en gravier, et jette-lui chaque jour un petit éclat. Ainsi la sentence s’accomplit — et il n’en meurt pas.

Et le sens : Israël. Le Saint béni soit-Il fut très en colère — au veau (idolâtrie juste après la sortie) et aux explorateurs (le mépris du pays convoité, qui était tout le but de la sortie). « Laisse-Moi » — mais le jugement se fait avec patience, peu à peu, sans anéantissement. Nous nous améliorerons, et nous en finirons avec ces petites pierres — et Machia’h viendra, bientôt et de nos jours, amen v’amen.