הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל מֹשֶׁה שֶׁהָיָה « עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם ». וְחֲזַ"ל תְּמֵהִים: כֵּיצַד נִשְׁאַר עָנָו אַחֲרֵי שֶׁנָּתַן אֶת הַתּוֹרָה, הוֹצִיא מִמִּצְרַיִם, וְלָמַד אַרְבָּעִים יוֹם פָּנִים אֶל פָּנִים עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? עֶצֶם הַשְּׁאֵלָה מְלַמֶּדֶת: הָעֲנָוָה חַיֶּבֶת לְהִשָּׁאֵר בִּתְחוּם הָאֶפְשָׁרִי.

מֹשֶׁה הָיָה מְחַשֵּׁב תָּמִיד: « קִבַּלְתִּי מִלֵּדָה שֵׂכֶל וּמַתָּנוֹת; אַחֵר בִּמְקוֹמִי אוּלַי הָיָה מְפַתֵּחַ אוֹתָם עוֹד יוֹתֵר. » זוֹ הָעֲנָוָה שֶׁמְּזַכִּיר מ. פפרון בְּשֵׁם תַּלְמִידָה: גַּם כְּשֶׁיּוֹדְעִים, אֵין מִתְגָּאִים — כִּי תָּמִיד יֵשׁ גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ לְפָנֵינוּ.

אֶחָד מִגְּדֻלּוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה הָיְתָה הַנְּבוּאָה. אַךְ הַנְּבוּאָה הִיא « חֲבִילָה » הַמִּתְקַבֶּלֶת מִן הַשָּׁמַיִם: אֵין מַה לְּפַתֵּחַ, הִיא נִשְׁאֶרֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא. אִם כֵּן, מֹשֶׁה לֹא יָכוֹל הָיָה לוֹמַר « אַחֵר הָיָה מְפַתֵּחַ יוֹתֵר ». כֵּיצַד נִשְׁאַר עָנָו?

יֵשׁ עֲנָוָה שְׁנִיָּה: עֲנָוָה עַצְמִית, זוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מְגִילָּה לא ע"א). אֵינָהּ חֶשְׁבּוֹן אֶלָּא הֶעְדֵּר מֻחְלָט שֶׁל אֶגּוֹ. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמּוֹצְאִים אֶת גְּדֻלָּתוֹ — שָׁם מוֹצְאִים אֶת עַנְוְתָנוּתוֹ: הוּא גָּדוֹל מִכֹּל, וּבְכָל זֹאת עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה. עֲנָוַת מֹשֶׁה הָיְתָה בְּצֶלֶם עֲנָוָה זוֹ.

אֶת הֶעְדֵּר הָאֶגּוֹ חָשִׁים מוּל הַבְּרִיאָה הַמְּקוֹרִית — וּמִכָּאן הַמִּדְבָּר, מְקוֹם מַתַּן תּוֹרָה. סֶנְט-אֶקְזוּפֶּרִי מְתָאֵר אֶת הַמִּדְבָּר שֶׁבּוֹ, בְּלִי לִרְאוֹת וּבְלִי לִשְׁמֹעַ דָּבָר, חָשִׁים מַשֶּׁהוּ קוֹרֵן בִּדְמָמָה; הֶמִינְגְוֵיי, בְּ« הַזָּקֵן וְהַיָּם », מְלַמֵּד אֶת הַדַּיָּג הַבּוֹדֵד שֶׁאֵין אָדָם בּוֹדֵד בֶּאֱמֶת. כְּשֶׁמִּתְעַלִּים מֵעַל הָאֶגּוֹ, שָׁבִים אֶל הַמָּקוֹר — וְהוּא תָּמִיד אֱלֹהִי.

מַדּוּעַ רְאַוְתָנוּת מַפְרִיעָה לָנוּ, וְהֵן לְאָדָם מֻתָּר הַתַּעֲנוּג (גְּלִידָה בְּבֵית קָפֶה אֵינָהּ מַרְגִּיזָה אִישׁ)? מִשּׁוּם שֶׁבְּלֹא מֵשִׂים אָנוּ חָשִׁים שֶׁהַגַּאַוְתָן מִתְרַחֵק מִיִּעוּדוֹ הָעֶלְיוֹן: לְהִשָּׁאֵר נֶאֱמָן לַנַּעֲלֶה שֶׁבּוֹ — אֶצְלֵנוּ, הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית.

שְׁנֵי בָּבוּאוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל אֱלֹהִים בָּאָדָם. הַכָּבוֹד: חֲזַ"ל (נְדָרִים) מְתָאֲרִים אֶת מִי שֶׁתָּמִיד מַזְמִינִים אוֹתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָשִׁיב — « לָאו כַּלְבָּא אֲנָא », אֵינֶנִּי כֶּלֶב; הַכָּבוֹד נוֹבֵעַ מִכָּךְ שֶׁהָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, הַנּוֹתֵן וְאֵינוֹ מְצַפֶּה לִגְמוּל. וְהַחֶסֶד: « מָה הוּא רַחוּם — אַף אַתָּה רַחוּם » — בִּקּוּר חוֹלִים, קְבוּרַת מֵתִים. הָרֶבִּי מִלּוּבָּאוִיטְשׁ אָמַר: פּוֹעֲלֵי הַיּוֹם אֲנַחְנוּ; הַשְׁקִיעוּ בָּאוֹר, וְהַלַּיְלָה יֵלֵךְ מֵאֵלָיו.

הַמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹטָה: מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה יִרְאַת חֵטְא וּבָטְלָה עֲנָוָה. רַבִּי יוֹסֵף מֵשִׁיב: « אַל תֹּאמְרוּ שֶׁבָּטְלָה עֲנָוָה — כִּי יֵשׁ אֲנִי. » רַב נַחְמָן אוֹמֵר זֹאת רַק עַל יִרְאַת הַחֵטְא. מַדּוּעַ אֵינוֹ מַכִּיר בַּעֲנָוַת רַבִּי יוֹסֵף? כִּי הַהִתְרַחֲקוּת מִן הַחֵטְא הִיא פְּרִי הַמַּאֲמָץ וְהַבְּחִירָה — לֹא מַתַּת טֶבַע שֶׁמְּפַתְּחִים — וְלָכֵן אִי אֶפְשָׁר לְהִתְעַנּוֹת בָּהּ. רַבִּי יוֹסֵף רוֹאֶה בָּהּ « פָּרָוָן » שֶׁהֶעֱמִידָה תּוֹרָתוֹ. מ. פפרון מְקָרֵב זֹאת לִפְרוֹיְד: עָנָו הוּא רַק מִי שֶׁסּוֹבֵר שֶׁ« הָאֲנִי אֵינוֹ בַּעַל הַבַּיִת בְּבֵיתוֹ ».

The Torah calls Moshe “very humble, more than any man on the face of the earth.” Our Sages are astonished: how could he stay humble after giving the Torah, leading the Exodus, and studying forty days face to face with God at Sinai? The very question teaches something — humility must remain within the realm of the possible; one does not merely pose.

Moshe reasoned constantly: “At birth I was given intelligence and other gifts; another in my place might have developed them even more.” It is the humility M. Paperon recalls in a young student: even when you know, you do not grow proud, for there is always someone greater ahead of you.

But one of Moshe’s greatnesses was prophecy. Prophecy, however, is a “package” received from Heaven: there is nothing to develop; it remains as it is. So Moshe could not tell himself “another would have developed it more.” How, then, did he remain humble?

There is a second humility: humility by essence, that of God (Megillah 31a). It is not a calculation but the total absence of ego. And wherever we find God’s greatness, we find His humility: He is greater than all, yet He cares for the widow and the orphan, the most forsaken. Moshe’s humility was in the image of that humility.

This absence of ego is felt before the original creation — hence the desert, where the Torah was given. Saint-Exupéry evokes the desert where, seeing and hearing nothing, one still senses something radiate in silence; Hemingway, in The Old Man and the Sea, lets his solitary fisherman understand that no one is ever truly alone; and Sacha Guitry quipped that the silence after Mozart is still Mozart. When we rise above the ego, we rediscover our origin — which is always divine.

Why does self-display bother us, when a person surely has a right to his pleasure (an ice cream on a café terrace irritates no one)? Because we sense, unconsciously, that the proud man is drifting from his highest calling: to stay faithful to what is noblest in him — for us, the divine soul.

Two further reflections of God in man. Dignity: our Sages (Nedarim) describe one always invited who cannot reciprocate — “lav kalba ana,” I am not a dog; dignity flows from man being in God’s image, who gives and expects nothing. And kindness: “as He is merciful, be merciful” — visit the sick, bury the dead. The Lubavitcher Rebbe taught: we are workers of the day; invest in the light, and the night departs on its own.

The last Mishnah of Sotah teaches that when Rabbi died, fear of sin and humility ceased. Rabbi Yosef answers: “do not say humility is gone — for I am here.” Rav Nachman says this only of the fear of sin. Why does he not grant Rabbi Yosef’s humility? Because distance from sin is the pure fruit of effort and free will — not a natural gift one develops — so one cannot be humble about it. Rabbi Yosef, by contrast, sees it as a mere screen raised by his Torah. M. Paperon links this to Freud: one is humble only by holding that “the I is not master in its own house.”

La Torah dit de Moché qu’il était « très humble, plus que tout homme sur la face de la terre ». Nos Sages s’étonnent : comment rester humble après avoir donné la Torah, fait sortir d’Égypte, et étudié quarante jours en tête-à-tête avec Dieu au Sinaï ? La question elle-même nous apprend une chose : on ne se « la joue » pas — l’humilité doit rester dans le champ du possible.

Moché se raisonnait sans cesse : « J’ai reçu à la naissance l’intelligence et d’autres dons ; un autre, à ma place, les aurait peut-être développés davantage. » C’est l’humilité d’une élève asiatique que M. Paperon cite : même quand on sait, on ne s’enorgueillit pas, car il y a toujours plus grand devant nous.

Mais une des grandeurs de Moché était la prophétie. Or la prophétie est un « paquet » reçu du Ciel : il n’y a rien à développer, cela reste tel quel. Moché ne pouvait donc pas se dire « un autre l’aurait développée davantage ». Comment, alors, restait-il humble ?

Il existe une seconde humilité : l’humilité par essence, celle de Dieu (Meguila 31a). Ce n’est pas un calcul, c’est l’absence totale d’ego. Et partout où l’on trouve la grandeur de Dieu, on trouve son humilité : il est plus grand que tout, et pourtant il s’occupe de la veuve et de l’orphelin, des plus démunis. L’humilité de Moché était à l’image de cette humilité-là.

Cette absence d’ego, on la ressent face à la création originelle — d’où le désert, lieu du don de la Torah. Saint-Exupéry évoque le désert où, ne voyant rien et n’entendant rien, on sent pourtant quelque chose rayonner en silence ; Hemingway, dans Le vieil homme et la mer, fait comprendre à son pêcheur solitaire qu’on n’est jamais vraiment seul ; et Sacha Guitry disait que le silence après Mozart est encore du Mozart. Quand on dépasse l’ego, on retrouve son origine — toujours divine.

Pourquoi l’étalage de soi nous dérange-t-il, alors qu’un homme a bien droit à son plaisir (une glace à la terrasse n’agace personne) ? Parce qu’inconsciemment nous sentons que l’orgueilleux s’éloigne de sa plus haute vocation : rester fidèle à ce qu’il y a de plus noble en lui — pour nous, l’âme divine.

Deux autres reflets de Dieu en l’homme. La dignité : nos Sages (Nedarim) décrivent celui qu’on invite toujours sans qu’il puisse rendre — « lav kalba ana », je ne suis pas un chien ; la dignité vient de ce que l’homme est à l’image de Dieu, qui donne sans rien attendre. Et la bienveillance : « comme Il est miséricordieux, sois miséricordieux » — visiter les malades, enterrer les morts. Le Rabbi de Loubavitch le disait : nous sommes les ouvriers du jour ; investissons la lumière, et la nuit s’en ira d’elle-même.

La dernière Michna de Sota enseigne qu’à la mort de Rabbi, la crainte de la faute et l’humilité ont cessé. Rabbi Yossef répond : « ne dites pas qu’il n’y a plus d’humilité — car il y a moi. » Rav Nahman, lui, ne dit cela que de la crainte de la faute. Pourquoi ne reconnaît-il pas l’humilité de Rabbi Yossef ? Parce que l’éloignement du péché est le pur fruit de l’effort et du libre arbitre — non un don de nature à développer — donc impossible d’en être humble. Rabbi Yossef, lui, y voit un simple paravent dressé par sa Torah. M. Paperon rapproche cela de Freud : on n’est humble qu’en pensant que « le moi n’est pas maître dans sa maison ».