סְגַפְנוּת — טוֹב אוֹ רַע?

הַנָּזִיר, הַסַּגְפָן שֶׁעָלָיו מְדַבֶּרֶת הַתּוֹרָה בְּבְּמִדְבַּר פֶּרֶק ו', מַעֲלֶה שְׁאֵלָה יְסוֹדִית: הַאִם הַפְּרִישׁוּת מֵהָעוֹלָם מְעֻלָּה בַּיַּהֲדוּת?

בִּשְׁאֵלָה זוֹ שְׁנֵי הַתַּלְמוּדִים נִרְאִים מְנֻגָּדִים:

אָסוּר / מוּתָּר — סוֹד הַמִּלִּים

הַמִּלָּה "אָסוּר" בְּעִבְרִית מַשְׁמָעָהּ גַּם "אָסִיר". הַמִּלָּה "מוּתָּר" מַשְׁמָעָהּ גַּם "מְשֻׁחְרָר, פָּתוּחַ".

אֲבָל בָּנָנָה הִיא מוּתֶּרֶת. כְּשֶׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹתָהּ, הִיא נוֹתֶנֶת לִי אֵנֶרְגְּיָה. שִׁחְרַרְתִּי אֶת הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹהִי שֶׁבָּהּ. וְעִם הָאֵנֶרְגְּיָה הַזֹּאת אֲנִי אֵלֵךְ לַעֲבֹד, לְבַקֵּר חוֹלִים, לְעוֹדֵד אֲנָשִׁים. שִׁחְרַרְתִּי אֶת הָאוֹר הָאָסִיר.

הָרוֹעֶה שֶׁגִּלַּח לְשֵׁם שָׁמַיִם

מַסֶּכֶת נָזִיר מְסַפֶּרֶת סִפּוּר מְפוּרְסָם. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק לֹא כָּל כָּךְ אָהַב אֶת קָרְבְּנוֹת הַנְּזִירִים. מַדּוּעַ? כִּי חָשַׁשׁ שֶׁהַנְּדָרִים נֶעֱשִׂים בְּקַלּוּת.

אַךְ יוֹם אֶחָד הִסְכִּים לְקַבֵּל קָרְבָּן שֶׁל נָזִיר. מַדּוּעַ דַּוְקָא זֶה? שָׁאַל שְׁאֵלוֹת.

דִּימּוּי מוֹדֶרְנִי: הַנָּזִיר הַזֶּה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ קָזִינוֹ. הוּא יוֹדֵעַ אֶת חֻלְשָׁתוֹ. הוּא בּוֹנֶה גָּדֵר. וְהוּא חוֹתֵם — כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִכָּנֵס יוֹתֵר.

הַמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה — שִׁמְשׁוֹן וּשְׁמוּאֵל

וְעַכְשָׁו — וְכָאן זֶה הוֹפֵךְ עָמֹק — הַמִּשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְּמַסֶּכֶת נָזִיר מְדַבֶּרֶת עַל שִׁמְשׁוֹן, שֶׁהָיָה נָזִיר, וּלְפִי דַעְתָּם שֶׁל חַלָּקָם — גַּם עַל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא.

שְׁנֵי רַבָּנִים מַבִּיעִים עָלָיו דַּעְתָּם: רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְהוֹרַאי. תִּזְכֹּר אֶת הַשֵּׁמוֹת — הֵם יִהְיוּ חֲשׁוּבִים.

זְכֹר אֶת הַמַּשְׁפָּט שֶׁל לֵוִינָס: כְּשֶׁחֲכָמֵי הַתַּלְמוּד דָּנִים — לְמָשָׁל, אִם בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה — הֵם דָּנִים בְּעֵצֶם בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר לְגַמְרֵי. צָרִיךְ לִמְשֹׁךְ אֶת הַחוּטִים כְּדֵי לִרְאוֹת מַה שֶּׁמִּתְרַחֵשׁ מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים שֶׁל הַתַּלְמוּד. זֶה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה.

סוֹד הָאָמֵן — גָּדוֹל מִן הַמְבָרֵךְ

הַגְּמָרָא שׁוֹאֶלֶת אָז שְׁאֵלָה שֶׁנִּרְאֵית בְּלִי קֶשֶׁר: מִי גָּדוֹל יוֹתֵר? הַמְבָרֵךְ אוֹ הָעוֹנֶה אָמֵן?

וְשׁוּב — לֹא בְּמִקְרֶה — רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְהוֹרַאי הֵם הָעוֹנִים. וּשְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים: הָעוֹנֶה אָמֵן גָּדוֹל יוֹתֵר.

מַסֶּכֶת נִדָּה דַף ל' אוֹמֶרֶת: "אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים אֶת כָּל הַתּוֹרָה בִּמְעֵי אִמֵּנוּ." וְהַמִּדְרָשׁ מוֹסִיף: גַּם הַגּוֹיִים לוֹמְדִים אֶת חוֹבוֹתֵיהֶם הַיְּסוֹדִיּוֹת — שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ, עִם הִסְתַּעֲפוּתָן.

אֲבָל אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים. שׁוֹכְחִים בַּלֵּדָה. וְעִם זֹאת, זֶה מַשְׁאִיר עִקְבוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ הַתַּת-מוּדָע — כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְבַסּוֹף לַחֲזֹר אֶל מַה שֶּׁנִּתַּן לָנוּ, וּלְפַתֵּחַ אֶת מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ בַּהַתְחָלָה.

עֲתִידֵנוּ בְּמָקוֹם שֶׁעֲבָרֵנוּ

זוֹ רַעְיוֹן יְהוּדִי מְאֹד. וְהוּא נִמְצָא גַּם בְּיִשְׂרָאֵל — אֲפִלּוּ אִם לֹא כָּל הַיִּשְׂרְאֵלִים דָּתִיִּים, מַשֶּׁהוּ נִשְׁאָר.

זוֹ תָּמִיד הָרַעְיוֹן שֶׁל חֲזָרָה לַשֹּׁרֶשׁ כְּדֵי לְפַתֵּחַ טוֹב יוֹתֵר אֶת הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה. לִתְפֹּס אֶת הַכַּדּוּר, וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ.

קָאמִי, סִיזִיפוּס וְקֹהֶלֶת

בְּאוֹמְרִי זֹאת, אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הַפִילוֹסוֹף הַצָּרְפָתִי אַלְבֶּר קָאמִי, בְּהַמִּיתוֹס שֶׁל סִיזִיפוּס.

סִיזִיפוּס, בַּמִּיתוֹס הַיְּוָנִי, נִדּוֹן עַל יְדֵי הָאֵלִים לְגַלְגֵּל סֶלַע לְמַעְלָה בַּהָר. אַךְ בְּהַגִּיעוֹ לְפִסְגָה, הַסֶּלַע הִתְגַּלְגֵּל מַטָּה, וְעָלָיו לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ. הַתְּנוּעָה הַתְּפֵלָה בְּמֻבְהָק.

קָאמִי רוֹאֶה בְּכָךְ סֵמֶל לַחַיִּים. "אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַרְבֵּה מַאֲמַצִּים, אֲבָל בַּסּוֹף כֻּלָּנוּ נָמוּת. אָז מַה הַטַּעַם? מַה מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים?"

קָאמִי עַצְמוֹ כּוֹתֵב, בְּהַמִּיתוֹס שֶׁל סִיזִיפוּס:

וְאֵצֶלֵנוּ, בַּמָּסֹרֶת הַיְּהוּדִית, קֹהֶלֶת חוֹזֵר עַל הָרַעְיוֹן הַזֶּה: "כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא." מַה הָעֵרֶךְ שֶׁל כָּל מַאֲמַצֵּינוּ אִם הַמָּוֶת הוּא הַסּוֹף?

אַךְ קֹהֶלֶת לֹא נִשְׁאַר רַק בַּשְּׁאֵלָה — הוּא גַּם בַּתְּשׁוּבָה. הוּא מַרְאֶה שֶׁבָּאנוּ כְּדֵי לָתֵת מַשְׁמָעוּת לַחַיִּים. קָאמִי נִשְׁאַר בַּשְּׁאֵלָה. הֶחָכָם הָעִבְרִי נוֹתֵן אֶת הַתְּשׁוּבָה.

הַשֵּׁמוֹת הַנִּסְתָּרִים — יוֹסֵי וּנְהוֹרַאי

נַחֲזֹר לִשְׁנֵי הָרַבָּנִים שֶׁל הַמִּשְׁנָה. הַשֵּׁמוֹת הָאֵלֶּה לֹא נִבְחֲרוּ בְּמִקְרֶה.

שְׁנֵי הָרַבָּנִים, בִּשְׁמָם בִּלְבַד, נוֹשְׂאִים אֶת רַעְיוֹן הַשִּׁעוּר: לִתְפֹּס אֶת הַכַּדּוּר שֶׁנִּזְרַק לָנוּ וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם הַמַּמָּשִׁי. לוֹמַר אָמֵן עִם הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ.

לָשֵׂאת אֶת הַזְּמַן

קָאמִי, אַחֲרֵי שֶׁתֵּאֵר אֶת הַשַּׁגְרָה הַיּוֹמְיוֹמִית, כּוֹתֵב:

נוֹתְנִים לַזְּמַן וְלַהֶרְגֵּלִים לָשֵׂאת אוֹתָנוּ. אֲבָל יוֹם אֶחָד צָרִיךְ לָשֵׂאת אֶת הַזְּמַן — כְּלוֹמַר, לָתֵת לוֹ מַשְׁמָעוּת.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲנָשִׁים עוֹשִׂים זֹאת כְּשֶׁהֵם מַרְגִּישִׁים שֶׁהַמָּוֶת מִתְקָרֵב. הֵם אוֹמְרִים לְעַצְמָם: "לְאָן זֶה הוֹלִיךְ?"

Asceticism — good or bad?

The Nazir, the ascetic described in the Torah at Bamidbar chapter 6, raises a fundamental question: is withdrawing from the world valued in Judaism?

On this question, the two Talmuds appear to disagree:

Assur / Moutar — the secret of words

The word "forbidden" in Hebrew — אָסוּר (assur) — also means "prisoner". The word "permitted" — מוּתָּר (moutar) — also means "unbound, released."

But a banana is moutar — permitted. When I eat it, it gives me energy. I have released the divine spark within. And with that energy, I will work, visit the sick, lift people's spirits. I have unbound the captive light.

The shepherd who shaved for G-d

Tractate Nazir tells a famous story. Shimon HaTzaddik — Simon the Righteous, with a capital R — did not particularly like the offerings of nazirs. Why? Because he feared the vows were taken lightly.

But one day, he accepted a nazir's offering. Why this one? He asked questions.

A modern image: this nazir is like someone who got himself banned from the casino. He knows his weakness. He builds a barrier. He signs the paper — so he can never enter again.

The last Mishnah — Samson and Samuel

And now — this is where it gets deep — the last Mishnah of tractate Nazir speaks of Samson, who was a nazir, and according to one opinion (not shared by all), of the prophet Samuel as well.

Two rabbis speak on this: Rabbi Yossi and Rabbi Nehorai. Remember these names — they will matter.

Remember this phrase by Levinas: when the sages of the Talmud discuss — for example, whether an egg laid on a festival day may be eaten — they are actually discussing something entirely different. You must pull the strings to see what is at play behind the curtain. That is what we shall do.

The secret of Amen — greater than the one who blesses

The Gemara (the second part of the Talmud that comments on the Mishnah) then asks an apparently unrelated question: Who is greater? The one who makes a blessing, or the one who answers Amen?

And again — not by chance — it is Rabbi Yossi and Rabbi Nehorai who answer. And both say: the one who answers Amen is greater.

Tractate Niddah, page 30, tells us: "We learn all the Torah in our mother's womb." And the Midrash adds: non-Jews also learn their fundamental obligations — the seven Noahide laws, Bnei Noaḥ, with their ramifications.

But we forget. We forget at birth. And yet, it leaves a trace deep in our unconscious — so that we may later return to what was given to us, and develop what was received at the start.

Our future is where our past is

This is a very Jewish idea. And we find it in Israel too — even though not all Israelis are religious, something remains.

It is always the idea of returning to the origin to better develop the potential of that origin. Catching the ball, and doing something with it.

Camus, Sisyphus, and Ecclesiastes

Saying this, I think of the French philosopher Albert Camus, in The Myth of Sisyphus.

Sisyphus, in the Greek myth, was condemned by the gods to push a rock up a mountain. But upon reaching the top, the rock rolled back down, and he had to begin again. The futile gesture par excellence.

Camus sees in this a symbol of life. "We make all kinds of efforts, but in the end we will all die. So what is the point? What is the meaning of life?"

Camus himself writes, in The Myth of Sisyphus:

And we, in Jewish tradition, the Ecclesiastes (Qohelet) takes up this idea: "All rivers flow to the sea, and the sea is never full." What is the use of all our efforts since death is the end?

But Ecclesiastes is not only in the question — he is also in the answer. He shows that we have come to give meaning to this life. Camus remained in the question. The Hebrew sage gives the answer.

The hidden names — Yossi and Nehorai

Let us return to the two rabbis of the Mishnah. These names were not chosen by chance.

The two rabbis, in their very names, carry the idea of the lecture: catching the ball thrown to us and doing something with it in the concrete world. Saying Amen with our lives.

To carry time

Camus, after describing the daily metro-work-sleep routine, writes:

We let ourselves be carried by time, by habits. But one day we must carry time — that is, give it meaning.

Most people do this when they sense death approaching. They say to themselves: "What did all this lead to?"

L'ascétisme — bon ou mauvais ?

Le Nazir, cet ascète dont nous parle la Torah dans Bémidbar chapitre 6, soulève une question fondamentale : le retrait du monde est-il valorisé dans le judaïsme ?

Sur cette question, les deux Talmuds semblent s'opposer :

Assur / Moutar — le secret des mots

Le mot interdit en hébreu — אָסוּר (assour) — signifie également "prisonnier". Le mot permis — מוּתָּר (moutar) — signifie aussi "délié, délivré".

Mais une banane est moutar — permise. Quand je la mange, ça me donne de l'énergie. J'ai délivré l'étincelle divine qui s'y trouve. Et avec cette énergie, je vais travailler, visiter des malades, remonter le moral des gens. J'ai délié la lumière captive.

Le berger qui se rasa pour D-ieu

Le traité talmudique Nazir raconte une histoire célèbre. Chimon HaTsadik — Simon le Juste avec un grand J — n'aimait pas tellement les offrandes des nazirs. Pourquoi ? Parce qu'il craignait que ces vœux soient pris à la légère.

Mais un jour, il a accepté l'offrande d'un nazir. Pourquoi celui-là ? Il a posé des questions.

Une image moderne : ce nazir, c'est comme quelqu'un qui s'est fait interdire de casino. Il connaît sa faiblesse. Il met une barrière. Et il signe le papier — pour ne plus pouvoir entrer.

La dernière michna — Samson et Samuel

Maintenant — et c'est là que ça devient profond — la dernière michna du traité Nazir parle de Samson, qui était nazir, et selon un avis (qui n'est pas partagé par tous), du prophète Samuel aussi.

Deux rabbins s'expriment là-dessus : Rabbi Yossé et Rabbi Neouraï. Souviens-toi de ces noms, ils auront leur importance.

Rappelez-vous cette phrase de Lévinas : quand les sages du Talmud discutent — par exemple, pour savoir si un œuf pondu un jour de fête peut être mangé — ils discutent en réalité de tout autre chose. Il faut tirer les ficelles pour voir ce qui se joue dans les coulisses du Talmud. C'est ce que nous allons faire.

Le secret du Amen — plus grand que celui qui bénit

La Guémara (deuxième partie du Talmud qui commente la michna) pose alors une question apparemment sans lien : qui est plus grand ? Celui qui fait une bénédiction, ou celui qui répond Amen ?

Et là encore — ce n'est pas un hasard — ce sont Rabbi Yossé et Rabbi Neouraï qui répondent. Et tous deux disent : celui qui répond Amen est plus grand.

Le traité Niddah page 30 nous dit : "On apprend toute la Torah dans le ventre de sa mère." Et le Midrash ajoute : les non-juifs apprennent aussi leurs obligations fondamentales — les sept lois des enfants de Noé, Bené Noaʼh, avec leurs ramifications.

Mais on l'oublie. On l'oublie en naissant. Et pourtant, ça laisse une trace au plus profond de notre inconscient — pour qu'on soit ensuite capable de revenir à cette chose qui nous a été donnée, et de développer ce qui a été reçu au départ.

Notre avenir là où est notre passé

C'est une idée très juive. Et on la retrouve aussi en Israël — même si tous les Israéliens ne sont pas religieux, il reste quelque chose.

C'est toujours l'idée du retour à l'origine pour mieux développer le potentiel de cette origine. Reprendre la balle, et en faire quelque chose.

Camus, Sisyphe, et l'Ecclésiaste

En vous disant ça, je pense au philosophe français Albert Camus, dans Le Mythe de Sisyphe.

Sisyphe, dans le mythe grec, était condamné par les dieux à pousser un rocher en haut d'une montagne. Mais arrivé en haut, le rocher redescendait, et il fallait recommencer. Le geste inutile par excellence.

Camus voit là un symbole de la vie. "On fait des tas d'efforts, mais finalement on va tous mourir. Alors à quoi ça sert ? Quel est le sens de la vie ?"

Camus écrit lui-même, dans Le Mythe de Sisyphe :

Et nous, dans la tradition juive, l'Ecclésiaste (Qohelet) reprend cette idée : "Tous les fleuves vont à la mer, et la mer n'en est jamais pleine." À quoi servent tous nos efforts puisque la mort est au bout ?

Mais l'Ecclésiaste n'est pas seulement dans la question — il est aussi dans la réponse. Il montre que nous sommes venus pour donner à cette vie un sens. Camus restait sur la question. Le sage hébreu donne la réponse.

Les noms cachés : Yossé et Neouraï

Revenons aux deux rabbins de la michna. Ce ne sont pas des noms choisis au hasard.

Les deux rabbins, dans leurs noms même, portent l'idée du cours : reprendre la balle qu'on nous a lancée et en faire quelque chose dans le monde concret. Dire Amen avec sa vie.

Porter le temps

Camus, après avoir décrit le métro-boulot-dodo, écrit :

On se laisse porter par le temps, par les habitudes. Mais un jour il faut porter le temps — c'est-à-dire lui donner un sens.

En général, les gens le font lorsqu'ils sentent la mort approcher. Ils se disent : "À quoi ça a mené tout ça ?"