ההקשר: בלק, בלעם והפרצה בשריון

לפני שמגיעים ל"מודרני", חובה לפענח את הטקסט העתיק — זהו המעבר ההכרחי. בפרשה הקודמת, המלך בלק, שפחד מישראל, שוכר בהון רב את נביא האומות בלעם, הנודע בכוחו לקלל.

משלא יכול לקלל, בלעם משנה טקטיקה: לפגוע בישראל דרך הפרצה בשריון. כיוון שהם מוגנים בידי ה׳ — יש להסיר מהם את ההגנה.

מעשה פינחס, והדין שאין מורין

המגפה באה מיד: ה׳ מכה את העם שחוטא בפרהסיה. פינחס נוטל את רומחו ודוקר זוג בפרהסיה — זמרי, נשיא שבט, ומדיינית.

אבל שים לב: אין מורין כן לכתחילה. הבא לימלך ולשאול "האם אהרוג?" — אין מורין לו. זו הלכת אמת, אך הלכה שאין מורים אותה מראש. ופינחס — יפה עשה.

שאלת רש"י: למה הייחוס?

רש"י, בתחילת הפרשה, שואל מדוע הכתוב מזכיר את ייחוסו מצד האב של פינחס: בן אלעזר בן אהרן, אחי משה.

התשובה: האשמה המחופשת

התשובה הופכת הכול. השבטים ידעו שההריגה כדין — ולכן לא קראו לו רוצח.

המראה: קלאוול, הרודנים, התלמיד

כשאתה מבקר את הזולת, העמד מולך מראה: במה נוכחותו מפריעה לי? איזה צד בי הוא מעמיד בספק?

כך כתב מוריס קלאוול, הפילוסוף הקתולי, בנובל אובסרבטר: מדוע כל הרודנים — סטלין, היטלר — אנטישמים?

הגדרים: לדון לכף זכות, ופרויד

כל זה נובע מהיעדר ניתוח עצמי: הרגשות שלנו מולידים את השיפוט, במקום ההפך. יש לשפוט תחילה באובייקטיביות, ואז אולי להרגיש.

מתוך שלא לשמה: הקידוש והנשמה הנסתרת

אפילו אם נניח שפינחס אכזר, אין לבקרו. חכמינו אומרים: מתוך שלא לשמה בא לשמה — ממעשה מעוניין יבוא המעשה הטהור.

בבית הכנסת, אחרי תפילת שחרית של שבת, קידוש יפה ממתין: עוגות, שולחן ערוך. יש הבאים אולי בשבילו. אין בכך רע: לאט לאט הנשמה האלוקית מתעוררת.

אהרן בלי תוארו: האכזריות שבמראית עין

נשוב לייחוס מצד האב. רש"י מייחסו עד אהרן — ולמרבה הפלא, אינו אומר "אהרן הכהן" כרגיל. פשוט אהרן.

רחמים ואכזריות מתהפכים: סינוואר ועונש המוות

מכאן כלל נורא: מי שמרחם כשצריך להתאכזר — סופו להתאכזר כשצריך לרחם.

רחמים לא במקומם אתמול ⇒ אכזריות כלפי עמנו היום. לכן אושר עונש המוות למחבלים בכנסת.

להשאיר בחיים את מי שנושא בקרבו פיגועים עתידיים — פירושו להתאכזר אל בני עמך, בשעה שאתה חייב להם, קודם כול, רחמים. תודה שהקשבתם לי.

The context: Balak, Balaam and the gap in the armor

Before reaching the "modern," we must decode the ancient text — that is the necessary passage. In the previous parasha, King Balak, terrified of Israel, hires at great price the prophet of the nations, Balaam, famed for his power to curse.

Unable to curse, Balaam changes tactics: strike Israel through the gap in the armor. Since they are protected by God, that protection must be stripped away.

Pinchas's act, and the law we do not teach

The plague follows at once: God strikes the people who sin in the open. Pinchas seizes his spear and runs through a couple in public — Zimri, a tribal prince, and a Midianite woman.

But note: it is never taught in advance. To one who comes asking, "May I kill?" — we give no ruling (הבא לימלך אין מורין לו). It is a true law, but one never prescribed beforehand. Pinchas, for his part, did well.

Rashi's question: why the genealogy?

Rashi, at the parasha's opening, asks why the verse recalls Pinchas's paternal line: son of Elazar, son of Aharon, the brother of Moshe.

The answer: guilt in disguise

The answer overturns everything. The tribes knew the killing was legitimate — which is why they did not call him a murderer.

The mirror: Clavel, the tyrants, the schoolboy

When you criticize another, hold up a mirror: how does his presence disturb me? What part of myself does he call into question?

This is what Maurice Clavel, the Catholic philosopher, wrote in Le Nouvel Observateur: why are all tyrants — Stalin, Hitler — antisemites?

The safeguards: judging favorably, and Freud

All of this stems from a lack of self-analysis: our feelings produce our judgments, instead of the reverse. We should first judge objectively, then perhaps feel.

Mitokh shelo lishma: the buffet and the hidden soul

Even supposing Pinchas cruel, we should not criticize. Our sages say: mitokh shelo lishma ba lishma — from a self-interested act will come the disinterested one.

At the Beith Haknesset, after Shabbat morning prayers, a beautiful kiddush awaits: pastries, a laden table. Some come, perhaps, for that. No matter: little by little, the divine soul awakens.

Aharon without his title: apparent cruelty

Back to the paternal line. Rashi traces it to Aharon — and, remarkably, he does not say "Aharon the Kohen," as usual. Simply Aharon.

Mercy and cruelty reversed: Sinwar and the death penalty

From this comes a terrible rule: whoever shows mercy when he must be cruel will end up cruel when he must show mercy.

Misplaced mercy yesterday ⇒ cruelty toward our own people today. This is why the death penalty for terrorists was voted in the Knesset.

To leave alive the man who carries future attacks within him is to be cruel to your own, when what you owe them, first of all, is mercy. Thank you for listening.

Le contexte : Balak, Bilaam et la faille de la cuirasse

Avant d'arriver au « moderne », il faut décrypter le texte ancien — c'est le passage obligé. Dans la paracha précédente, le roi Balak, effrayé par Israël, engage à prix d'or le prophète des nations Bilaam, réputé pour son pouvoir de maudire.

Ne pouvant maudire, Bilaam change de stratégie : frapper Israël par le défaut de la cuirasse. Puisqu'il est protégé par Dieu, il faut lui retirer cette protection.

Le geste de Pin'has, et la loi qu'on n'enseigne pas

L'épidémie suit aussitôt : Dieu frappe ce peuple qui se donne en spectacle. Pin'has saisit sa lance et transperce un couple en public — Zimri, chef de tribu, et une Midianite.

Mais attention : on ne l'enseigne pas a priori. Celui qui vient demander « Puis-je tuer ? » — on ne lui répond pas (הבא לימלך אין מורין לו). C'est une loi vraie, mais une loi qu'on ne prescrit jamais d'avance. Pin'has, lui, a bien fait.

La question de Rachi : pourquoi la généalogie ?

Rachi, au début de la paracha, demande pourquoi le verset rappelle la lignée paternelle de Pin'has : fils d'Eléazar, fils d'Aharon, le frère de Moché.

La réponse : la culpabilité déguisée

La réponse renverse tout. Les tribus savaient que le meurtre était légitime — voilà pourquoi elles ne l'ont pas traité de meurtrier.

Le miroir : Clavel, les tyrans, l'élève de 5ème

Quand tu critiques l'autre, mets un miroir devant toi : en quoi sa présence me dérange ? Quel aspect de moi remet-il en question ?

C'est ce qu'écrivait Maurice Clavel, philosophe catholique, dans Le Nouvel Observateur : pourquoi tous les tyrans — Staline, Hitler — sont-ils antisémites ?

Les garde-fous : juger favorablement, et Freud

Tout cela procède d'une absence d'analyse de soi : nos sentiments produisent nos jugements, au lieu de l'inverse. On devrait d'abord juger objectivement, puis éventuellement ressentir.

Mitokh shelo lishma : le buffet et l'âme cachée

Même en supposant Pin'has cruel, on ne devrait pas le critiquer. Nos sages disent : mitokh shelo lishma ba lishma — d'un acte intéressé viendra l'acte désintéressé.

Au Beith Haknesset, après l'office de Chabbat matin, un beau kiddouch attend : gâteaux, belle table. Certains viennent peut-être pour cela. Ce n'est pas grave : peu à peu, l'âme divine s'éveille.

Aharon sans son titre : la cruauté apparente

Revenons à la généalogie paternelle. Rachi la fait remonter à Aharon — et, fait remarquable, il ne dit pas « Aharon le Cohen », comme d'habitude. Simplement Aharon.

Pitié et cruauté inversées : Sinwar et la peine de mort

De là une règle terrible : qui a pitié quand il faut être cruel finira cruel quand il faudra avoir pitié.

Pitié mal placée hier ⇒ cruauté envers notre population aujourd'hui. C'est pourquoi la peine de mort contre les terroristes a été votée à la Knesset.

Ne pas neutraliser celui qui porte en lui des attentats futurs, c'est être cruel envers les siens quand on leur doit, en priorité, la pitié. Je vous remercie de m'avoir écouté.