שתי הנשים של קֹרַח

למצוא את המאורע בתוך הפרשה

כשאדם עובר מאורע, דרכה של תורה היא לחפש אותו בתוך פרשת השבוע. כמעט תמיד נמצא בה דבר המשקף את אשר אנו חיים. שאלתי אפוא: מה הקשר בין פרשת קֹרַח לבין השלושים של אשתי, המסתיים ביום שישי בבוקר?

קֹרַח אסף אנשים וקם על משה. טענתו נשמעה נעלה:

המרד היה עמוק מכפי שנראה. דתן ואבירם, משבט ראובן — ראובן הבכור — סברו שהסדר החדש הדיחם הצידה: העבודה עברה מן הבכורות אל הלוויים, והם חשו נדחקים לאחור.

האישה הבונה: אוֹן בן פֶּלֶת

שם אחד מופיע בראש המרד ואחר נעלם: אוֹן בן פֶּלֶת. שוב איננו שומעים עליו. המדרש מבאר מדוע — אשה כשרה הייתה לו.

אמרה לו בפשטות: « בין שינצח משה ובין שינצח קֹרַח, תישאר נגרר. מה תרוויח? למה לסכן הכול? » לא שמע לה. השקתה אותו יין עד שנרדם. ישבה בפתח חצרהּ, פרעה את שׂערהּ וסירקה אותו בגלוי. כשבאו לקרוא לבעלהּ, ראו ראש פרוע ופנו לאחור — לא נכנסו. אוֹן בן פֶּלֶת ניצל בזכות אשתו.

תלמוד בבלי, סנהדרין ק"ט ע"ב

האישה ההורסת: אשת קֹרַח

ועתה אל האישה האחרת. כששב קֹרַח מגוּלח — שהרי הלוויים נדרשו להתגלח לטהרתם — לעגה לו אשתו: « ביזו אותך. » השיב שמשה ציווה כן. לחצה: « ומי הוא משה? אולי הוא בודה דברים. »

שמה את שאלותיה בפיו: אם הבגד כולו תכלת — האם עודנו צריך חוט ציצית? אם הבית מלא ספרי תורה — האם עודנו צריך מזוזה? עבדה עליו עד שאמר: « צדקה בכול. » וסופו ידוע.

תלמוד בבלי, סנהדרין ק"י ע"א

אשתי בנתה אותי

היום אוכל לומר באמת: אשתי בנתה אותי — כשם שאשת אוֹן בן פֶּלֶת בנתה את שלהּ. כל ימיי למדתי: בכוללים, בשיעורים, בחברותות, בשבת אחר הצהריים. מעולם לא עצרה בעדי. דחפה אותי אל בית המדרש.

פעם אמרתי לה שהייתי שמח להישאר עמהּ יותר בבית. השיבה: « יודעת אני כמה הדבר חשוב לך, ויודעת אני שהוא מביא לנו ברכה. משום שאני נותנת לך ללכת, יודעת אני היכן אתה — לומד תורה. ובזכות אותה תורה, ילדינו, ברוך השם, ממשיכים באותה הדרך. »

היא הותירה משפחה ברוח פתוחה — לא מתירנית, אך פתוחה אל העולם ומושרשת בתורה. זו החינוך הנדיר מכול.

חינוך הוא התנהגות — לא הוראה

האם נקראת עקרת הבית — מלשון עיקר. היא מנהלת את הבית במובן העמוק ביותר, ונושאת את הילדים יותר מן האב, שכן בעיניה הם בשרהּ ממש.

בביתנו שבו הילדים מבית הספר היהודי, והכלל היה פשוט: תחילה השיעורים, ואחר כך אוכלים. ילד רעב יכול היה לקחת מעט בינתיים, אך הסדר לא השתנה. כך למדו ילדינו לקבוע סדר עדיפויות — וזה פינה לה זמן למלאכה הקשה: החינוך עצמו.

כי חינוך אינו מתן פקודות ואינו ביאור כללים. חינוך הוא התנהגות. הוא מתן דוגמה. ילדיי לא נכפו ללכת לבית הכנסת; אך מדי בוקר ראו אב הקם בהשכמה והולך אל העיקר. זה כל הלימוד. לאחרונה אמר לי בני: « אבא, מדהים — אני נוהג בדיוק כך עם ילדיי. איני כופה עליהם. אני נותן להם לראות מהו העיקר. »

לחינוך יש חלון — והוא נסגר מוקדם

יש לימוד שעיצובו העמוק של הילד נקבע מוקדם: כבן שש לזכר, כבת שלוש לנקבה. אחר כך שוב אין נוטעים — מטפחים את אשר כבר השריש. והילדים אינם רובוטים; יצורים חושבים הם, המתבוננים בכול. אם איננו עושים בעצמנו את אשר אנו דורשים מהם, אנו מלמדים אותם לרמות. אם הבטחנו ממתק תמורת שיעורים שנעשו ושכחנו לתיתו, אנו מלמדים אותם לשקר ולגנוב. ההתאמה שבין המילה למעשה — זה כל החינוך.

אף קֹרַח גידל בניו בתורה

אין אנו עוסקים כאן באנשים פשוטים. קֹרַח היה כהן, איש עשיר, לא דמות מן השורה — אלו ענקים היו. וזכרו: שלושת בני קֹרַח ניצלו. דרשו חכמים שבעת שנפתחה האדמה עלתה בהם מחשבת תשובה; מקום נתבצר להם והם ניצלו עליו. אף קֹרַח נטע תורה בבניו — ותורה זו אחזה בהם כשהכול קרס.

הדוגמה היא החינוך היפה מכול. אם אינך קם בבוקר, אל תשאל את ילדיך מדוע אינם הולכים לבית הכנסת.

דברי תודה

מודה אני לרב, שהשקיע רבות — בלוויה ובדברי התורה שנשא לאורך כל החודש לזכר אשתי. ומודה אני לקהל: נוכחותכם הייתה לי נחמה אמיתית.

לימוד לחתימה

אומרים שכאשר אדם נפטר מן העולם נעשה פטור מן המצוות — כי המת שוב אינו יכול לעשות. ומדוע אפוא נאמר לנו זאת? משום שהחיים נותרים חייבים. וכשהחי מברך ברכה, לומד דבר תורה, או מקיים מצווה — הוא זוקפה לחשבונו של הנפטר.

אשתי הייתה מזכירה לי, כשסיפרתי סיפורים בשבת: אל תשכח לברך את הברכות. ולכן הערב, נברך אותן עבורהּ.

תנצב"ה