התורה מספרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם."

המילה וַיָּחֶל אינה רק "התחיל". היא באה מהשורש חולין — הרגיל, שאינו קדוש.

התורה מגלה דבר מטריד: אחרי שחי את המבול, אחרי שראה את כל העולם נחרב, הדבר הראשון שנח עושה ביציאתו מהתיבה אינו להתקדש ואינו להבין את התהפוכה שעבר העולם. הוא עושה מעשי חולין.

המדרש מספר סיפור יוצא דופן על מה שקרה כשנח נטע את כרמו.

השטן לקח ארבע חיות ושחט אותן זו אחר זו, שופך את דמן על הזרעים: הכבש, ואחריו הקוף, ואחריו האריה, ולבסוף החזיר.

נעשה נס: באותו יום צמח הגפן, הניב ענבים, נח עשה ממנו יין, שתה והשתכר — וכך התחיל כל הסיפור שאנו לומדים.

"וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו." שאלה: למה מציינת התורה "אבי כנען"? לחם היו ארבעה בנים — כוש, מצרים, פוט וכנען — למה להדגיש דווקא שהוא אבי כנען?

שם ויפת לקחו שמלה אחת, שמו אותה על שכם שניהם, הלכו אחורנית ופניהם מופנות לצד השני, וכיסו את ערוות אביהם מבלי לראותה כלל.

בתורה, הפועל "לדעת" נושא משמעות עמוקה — "וידע אדם את חוה אשתו" מציין קשר אינטימי. כאן, "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן": הוא גילה שסורס או הותקף.

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ." דברים אלו עיצבו את ההיסטוריה: שם, אבי עם ישראל ונושא התורה; יפת, אבי האומות, יופי וחוכמה; כנען, נועד לשרת, סמל להשפלה מוסרית.