« ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק ». אם הכתוב כבר אומר « יצחק בן אברהם », האם לא ברור שאברהם הוליד את יצחק? מדוע החזרה?

רש״י מסביר שליצני הדור (לֵיצָנֵי הַדּוֹר) הפיצו עלילה: שרה, שהייתה עקרה שנים רבות, הרתה כביכול לא מאברהם אלא מאבימלך מלך גרר. « ההוכחה » שלהם: הסמיכות בין פרשת אבימלך (בראשית כ) ל« וה׳ פקד את שרה » (בראשית כא:א).

היגיון פשוט היה מפריך את השמועה: לאברהם כבר היה ישמעאל מהגר (ראיה שלא היה עקר), ואם הבעיה הייתה בשרה — שום קרבה לאבימלך לא הייתה משנה. אך אין להיגיון משקל מול עוצמת הנרטיב.

לכן ה' מתערב בנס נראה לעין: צר קלסתר פניו (צָר קָלַסְתֵּר פָּנָיו) — הוא עיצב את פני יצחק בדמות המדויקת של אברהם, כדי שהכל, אף ליצני הדור, ייאלצו להודות באמת.

« ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו ». מדוע המילה המרחבית החריגה « לנוכח », ולא « עליה » (עַל) או « בעדה » (בְּעַד)?

יצחק הוא צדיק בן צדיק (בן אברהם הצדיק); רבקה היא צדיק בת רשע (בת בתואל הרשע ואחות לבן הארמי).

עלינו להפוך לחלוטין את הקריאה. נקשיב לתפילתו האמיתית של כל אחד, בפינתו שלו.

יצחק מתפלל שתפילת רבקה תתקבל; רבקה מתפללת שתפילת יצחק תתקבל. אם כן, איזו תפילה ה' מקבל?

ה' מקבל את תפילת יצחק — אך תוכנה היה: « שתתקבל תפילת רבקה ». אם כן, בקבלת תפילת יצחק, ה' מקבל למעשה את רבקה. הכתוב יכול לומר ויעתר לו, שכן טכנית תפילתו היא המתקבלת, אף שמושאה היה האחר.

לא יצחק ולא רבקה מתפללים על עצמם; כל אחד מכיר באחר ערך עליון על שלו. הענווה ההדדית הזו היא שיוצרת את הנס.

ענוות יצחק: « הכל ניתן לי ». ענוות רבקה: « אינני ראויה לכלום ». יחדיו הם מולידים סינרגיה החורגת מזכויותיהם האישיות.

1. כוח הענווה: הגדלות האמיתית מכירה בערך הזולת. 2. ניצחון על הירושה: לעולם אין אדם אסיר מוצאו; אין דטרמיניזם בתורה.

3. ערך המאבק: ככל שהדרך קשה יותר, כך הצדקות שהושגה יקרה יותר. 4. התפילה חסרת האינטרס: לבקש עבור הזולת היא פסגת הקשר עם ה'.

5. סכנת « הליצנים »: מניפולטורים של דעת קהל יוצרים מציאות חלופית המתריסה בהיגיון; היזהרו מן הנרטיבים. 6. הצדק האלוהי: ה' דן את הלב ואת המאמץ בנסיבותיו של כל אדם.