התורה מתארת את לידת התאומים. הראשון יוצא אדמוני, כולו כאדרת שער, וקוראים לו עשו. אחריו יוצא אחיו, ידו אוחזת בעקב עשו, וקוראים לו יעקב.

עשו — רש"י מסביר שנקרא כך לפי שהיה עשוי, גמור במראהו כאיש מבוגר כבר בלידה. הוא סמל לאדם שחי את עצמו כמי שכבר הושלם.

יעקב — נולד אוחז בעקב (עקב) אחיו. שמו קשור למילה זו: הוא מתחיל מלמטה, מן העולם החומרי ביותר.

לכאורה, אם עשו כבר « עשוי », היה צריך להיקרא עשוי (עשוי), עם אות י׳ בסוף. אבל הי׳ הזו איננה בשמו.

יעקב, לעומת זאת, היה יכול להיקרא פשוט עקב (עקב). ובכל זאת שמו האמיתי הוא יעקב — עם י׳ בראש.

בשם הוי"ה י־ה־ו־ה, האות י׳ מייצגת את החכמה, החכמה הקדומה שבה נברא העולם. הזוהר קורא את המילה « בראשית » כבחכמה — « בחכמה ברא ».

הפסוק אומר: « וידו אוחזת בעקב עשו ».

המילה ידו מכילה בדיוק את אותיות המילה יוד — י׳. כשמוסיפים את הי׳ הזו לפני המילה עקב, מקבלים: י + עקב = יעקב.

המאבק בין יעקב לעשו מחזיר אותנו לנבואה קדומה הרבה יותר: הדברים שנאמרו אל הנחש אחרי חטא אדם הראשון.

« הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. » הנחש / עשו מכוון אל הראש: אל המחשבה, האמונה, התודעה. האדם / יעקב צריך להעלות את העקב: להרים את היומיום, את החומר, את העולם הנמוך ביותר.

אותה מילה « אני » (אני) יכולה להיקרא בשתי דרכים הפוכות, לפי המקום שבו עומדת בה הי׳.

האני של עשו — הי׳ נדחקת אל הסוף, אם יישאר זמן. תחילה אני והנוחות שלי, ואחר כך — אולי — ה׳.

האני של יעקב — הי׳ נשארת במרכז. ה׳ נמצא בלב ההחלטות שלו, לא בשוליים של סדר היום.

מבחוץ זו אותה מילה. מבפנים — אלו שתי מציאויות שונות לחלוטין.

כשיצחק מבקש לברך את עשו, הוא מייעד לו את טל השמים ואת שמני הארץ.

כשהברכה מגיעה לבסוף אל יעקב, הסדר הפנימי מתהפך: טל השמים (הרוחניות) בא ראשון, ושמני הארץ (החומר) הופך לכלי בשירות אותו אור.

יעקב איננו דוחה את החומר; הוא מסרב שהחומר יהיה הראש. הי׳ — החכמה — צריכה להישאר בתחילה.

יעקב מתחיל כ« איש העקב ». הוא עובר מרמות, פחדים, גלויות. אבל הוא לעולם אינו מרפה מן הי׳. ובסוף המאבק, הקב"ה נותן לו שם חדש: ישראל.

עבודתנו זהה: לא להכחיש את העולם החומרי, אלא להכריע מי מוביל. אם הי׳ — חכמת ה׳ — פותחת את ימיך, מכוונת את בחירותיך ומאירה את מאבקיך, אז לאט לאט אתה עובר מיעקב אל ישראל.