פרשת תולדות נפתחת בלידת התאומים, יעקב ועשיו. כבר מן הרגעים הראשונים מציירת התורה שני אחים הפוכים זה מזה בכול, ומעמידה את הבמה למאבק שילווה את כל ההיסטוריה.

כבר במעשה זה טמון הכול: יעקב אוחז בעקב אחיו, כאילו הוא מסרב לתת לו לצאת עם כל העולם כולו.

רש"י מסביר שעשיו נקרא כך מלשון עשוי, גמור: הוא נולד כבר עשוי וגמור בשערו, כבן שנים רבות. עשיו הוא איש הגמור, ההשלמה המוקדמת, החומר הגס המדמה בנפשו שהוא כבר שלם.

יעקב נקרא על שם העקב, כי ידו אחזה בעקב אחיו. אך השם מסתיר עומק: הוא מציין את מי שאוחז בנקודה הנמוכה ביותר — העקב, החומר — כדי להעלותה אל הראש, אל הרוחני.

המאבק בין יעקב לעשיו הוא המלחמה הנצחית בין הרוחני לחומרי — שתי דרכי חיים המתנגשות בכל אדם.

מאבק זה מסומל באות י', האות הראשונה בשם ה' (י-ה-ו-ה) ואות החכמה. עשיו מנסה תמיד למשוך את ה-י' הזו למטה, אל העקב (עקב), כדי לחזק את שלטון החומר. וכל השאלה היא: לאן תלך ה-י' — למעלה או למטה?

המדרש מקשר מאבק זה לנבואה שניתנה לנחש לאחר חטא אדם הראשון.

"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב." הנחש הוא עשיו: הוא מכוון תמיד אל הראש של יעקב, אל החכמה, אל הרוחני. ויעקב צריך להתמקד בעקב, בחומר, בנקודה הנמוכה ביותר — לא כדי לנטוש אותה, אלא כדי לשנותה ולהעלות את ה-י' מן העקב אל הראש.

יעקב מנצח פעמיים: בלידה, ואחר כך בקבלת ברכת יצחק. יצחק רצה לברך תחילה את עשיו בברכות החומר.

"וייתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ." יעקב בא והופך את הסדר: הוא מקבל תחילה את הברכה הרוחנית — טל השמים — ורק אחר כך את הברכה החומרית — משמני הארץ. זהו ניצחון ה-י': השמים לפני הארץ, התכלית מונחת בהתחלה.

המאבק שלנו הוא לקחת את כל החומר של העולם הזה — העקב — ולשנותו, להעלותו אל הרוחני — הראש. זהו המעבר מיעקב (העקב) לישראל, זה שנאבק עם ה' ומנצח.