המלאכים מבשרים לאברהם ולשרה על הולדת בן. שרה « צוחקת בקרבה »; ה׳ שואל את אברהם; שרה מכחישה: « לא צחקתי »; וה׳ משיב: « לא כי צחקת ».

כאשר ה׳ מבשר לאברהם על הבן, התורה מספרת: « וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק ». אונקלוס מתרגם צחוק זה: וחדי — שמח. צחוק של שמחה טהורה.

אצל שרה, אונקלוס מתרגם « ותצחק »: וחייכת — חיוך מהוסס, מהול בהסתייגות.

הפועל « וַתְּכַחֵשׁ » נקרא בשני אופנים משלימים:

א) הכחשה בדיבור: « לא צחקתי ». ב) הקטנה עצמית: בלשון הקודש להכחיש הוא גם מלשון כחש בשרו — לרזות, להצטמצם, להיעשות קטן ונמחק.

התגובה האלוקית איננה נזיפה אלא אישור: « כן, צחקת… על עצמך. נמחקת בענווה. דווקא משום כך את ראויה לנס ».

הכתוב מדגיש שה׳ « משנה » את ניסוח דברי שרה כשהוא פונה אל אברהם, כדי לשמור על שלום הבית — שלום בית.

אין מזינים את התלונה « ואדוני זקן »; ממקדים מחדש בהודאה בחוסר האונים האישי. להתאים את הדיבור למען השלום איננו סילוף האמת: זהו קידוש היחסים.

הצחוק איננו פתחו של העונש; הוא מקור השם: יצחק — « יצחק ».

הסיפור הופך את הענווה ללידה: הצחוק נעשה לילד, וההבטחה מתקיימת. הדיבור הישר, הנולד מן ההימחקות, מוליד את המציאות.