אונקלוס מתרגם את פתיחת הפרשה כסיבה ותוצאה: בעקבות השמיעה והעשייה תבוא הברכה.

רש״י שומע בבחירת המילה גם את עקב הרגל: ״מצוות קלות שאדם דש בעקביו״. התורה דורשת נאמנות לא רק בעקרונות גדולים ופומביים, אלא בפרטים הקטנים ובמקום שאיש אינו רואה.

בעל הטורים קושר את סוף ואתחנן — ״היום לעשותם״ — לפתיחת עקב. את המצוות עושים היום; שכרן השלם בא ״בעקב״, בסוף.

הביטוי עקבתא דמשיחא מתאר את התקופה שלפני הגאולה. השיעור שואל כיצד ״והיה״, הנדרש כלשון שמחה, פותח תקופה של חולשה רוחנית.

התשובה שייכת לרובד הקבלי של השיעור: לאחר חטא אדם הראשון נתפזרו ניצוצות קדושה. הדורות הראשונים העלו את רובם, ובעקב נותרו הניצוצות האחרונים והקשים לבירור.

החולשה המורגשת למטה אינה מלמדת שלא נעשה תיקון. לפי הקריאה הזאת היא יכולה להתקיים דווקא כאשר למעלה כבר נבנה הרבה. השמחה אינה הכחשת הקושי, אלא קרבת ההשלמה.

השיעור מביא את יישוב ארץ ישראל כדוגמה: מקיימים אותו בישיבה בארץ ובהליכה בה. המצווה נמצאת ממש תחת העקב ועלולה להיעלם מעיני מי שחי אותה בכל יום.

הבעיה איננה שאין מעשה, אלא שאין מודעות. הליכה רגילה יכולה להפוך להכרה: בהליכתי כאן אני משתתף ביישוב הארץ.

יש לדייק: הרעיון אינו מבטל דרישות אחרות של המצווה או חובות מוסריות. הוא מלמד שקדושה מוכרת מפסיקה להיות מובנת מאליה כאשר הכוונה מתעוררת.

הפרשה מבטיחה שמורא ישראל ייפול על אויביו. השיעור מקשר זאת לפסוק בבראשית שבו החיות יראות מן האדם.

המסר המוסרי הוא שכל עוד האדם נושא בנאמנות את צלם אלוקים, עולם החי מכיר במעלתו. כאשר האדם מצמצם את עצמו ליצר בלבד, המרחק הזה מיטשטש.

זהו משל רוחני ולא הבטחה מעשית להגנה מכל חיה. הנקודה היא כבוד האדם: שליטה עצמית ותודעה אלוקית מעניקות לו את קומתו.

משה מספר שעלה עם שני לוחות אבנים וה׳ כתב עליהם ״כמכתב הראשון״. השיעור מדגיש שהברית השנייה איננה העתק פחוּת. לאחר החטא והתשובה, דבר ה׳ יכול להיחרט שוב בשלמות.

חז״ל מלמדים שמ״ם וסמ״ך שבלוחות עמדו בנס, אף שמרכזן היה מנותק מן האבן. הן נעשות דימוי לחומר שמוחזק בידי נוכחות שמעליו.

השיעור מקשר אחר כך את האותיות לרמז על כוח המוות. קישור זה הוא הדרשה שלו; המקור התלמודי המצוטט עוסק בנס האותיות.

״ועתה ישראל, מה ה׳ אלוהיך שואל מעמך?״ השאלה נראית כפתיחה לרשימה עצומה: יראה, הליכה בדרכיו, אהבה ועבודה בכל הלב והנפש.

השיעור מציע פיסוק דרשני: ה׳ מבקש מן האדם להיות ״מה״ — עניו. משה כבר אמר: ״ונחנו מה״.

קריאה נוספת: הגימטרייה של ״מה״ היא 45, כגימטרייה של ״אדם״. לפני הישגים דתיים עומדת דרישה בסיסית: היה בן אדם. הקריאות הללו מאירות את הפסוק ואינן מחליפות את פשוטו.

הגמרא דורשת: אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״; אדם חייב לברך מאה ברכות בכל יום. המסורת קושרת את התקנה גם לדוד המלך ולמאה אנשים שמתו בכל יום.

השיעור מבחין שהוספת אל״ף הופכת ״מה״ ל״מאה״. האל״ף מסמלת את אלופו של עולם. ברכה אינה רק ספירה, אלא הכנסת הנוכחות האלוקית למזון, לזמן, לגוף ולמעשה.

ברכה חפוזה מוסיפה מספר; ברכה עם כוונה מחברת חלק מן החיים אל מקורו.

המהלך האחרון משתמש במעשרות: ממאה יחידות ניתנות עשר ללוי, ומהן אחת לכהן. השיעור מקביל זאת לנפש, רוח ונשמה: 100, 10, 1.

אין זו משוואה הלכתית אלא חידוש סמלי. מאה הברכות אוספות את ריבוי החיים ומרכזות אותו עד לאחדות המזינה את הנשמה ומקשרת אותה לאל״ף.

המסקנה חוזרת להתחלה: הניצוצות האחרונים אינם מחכים בהכרח למעשים גדולים. הם נמצאים תחת העקב — בהליכה, במילה שנעצרת ובברכה שנאמרת סוף סוף בנוכחות.