ויקרא — לשון חיבה

מה מיוחד במילה “ויקרא”? למה לא כתוב סתם “וידבר ה’ אל משה לאמר” כמו תמיד? רש”i מסביר: “ויקרא” זו לשון חיבה — השפה שמלאכי השרת משתמשים בה (“וְקָרָא זֶה אֶל זֶה”, ישעיהו ו:ג). אבל לנביאי אומות העולם הקב”ה נגלה בלשון “ויקר” — לשון מקרה וארעיות (“וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם”, במדבר כג:ד).

כאן יש כפילות מיוחדת: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו” — קודם קריאה, ואחר כך דיבור. כמו שני חברים: קודם קוראים לו שיתקרב, ורק אחרי שהוא מתקרב — מדברים איתו. זוהי שפה של קִרבה ואינטימיות. וזו בדיוק הנקודה שהטרידה את משה רבנו.

הוויכוח על הא’ הזעירה

למה הא’ של “ויקרא” כתובה קטנה בספר התורה? בעל הטורים מגלה שהיה כאן כביכול ויכוח בין משה רבנו לקב”ה. משה, בענוותנותו, לא רצה שייכתב “ויקרא” — לשון חיבה שמראה עד כמה הקב”ה מחבב אותו. הוא ביקש שייכתב “ויקר” — כמו אצל בלעם — לשון מקרה.

הקב”ה סירב בתוקף. אבל משה לא ויתר: אם אינך מוכן לכתוב “ויקר” כמו בלעם, לפחות תכתוב את הא’ קטנה. וזו הייתה הפשרה — “ויקרא” עם א’ זעירה. הא’ הקטנה צועקת בשקט: משה לא רצה כבוד — ודווקא בזכות זה, הא’ שלו נצחית.

ויקרא — בכי תשא ובמשפטים

המילה “ויקרא” מופיעה גם במקומות אחרים. בכי תשא, כשמשה ירד עם קרן עור פניו: “ויקרא אליהם משה — וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים — וידבר משה אליהם” (שמות לד:לא-לב). ובמשפטים: “ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (שמות כד:טז) — אבל בלי א’ זעירה. למה?

במשפטים משה שהה בהר שישה ימים, וביום השביעי נקרא להיכנס לענן. מי היה שם? רק שניים — הקב”ה ומשה. אינטימי לחלוטין; אף אחד לא ראה את הקִרבה.

אבל כאן, בתחילת ויקרא, המשכן כבר הוקם. כל עם ישראל עומד ורואה איך הקב”ה קורא למשה להיכנס. ולמשה לא היה נוח שכולם יראו את הקִרבה המיוחדת — ולכן דווקא כאן ביקש את הא’ הזעירה.

הפעלת המשכן — משל הקבלן

בסוף פקודי הקב”ה אומר: “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את המשכן” — בראש חודש ניסן. ומשה מתחיל להרכיב חלק אחר חלק, כמו מי שמדליק כפתור אחרי כפתור: הארון (לוחות + כפורת), השולחן (לחם הפנים), המנורה (הנרות), מזבח הזהב (קטורת), מזבח העולה, הכיור (מים) — ולבסוף הוריד את מסך שער החצר, כמו להרים את השלטר המרכזי. “ויכל משה את המלאכה.”

ואז — איפה משה? בחוץ. ברגע שהוריד את המסך האחרון: “ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה’ מלא את המשכן.” השכינה ירדה.

ויקרא אל משה — ההזמנה להיכנס

זו בדיוק ההרגשה של משה. הוא הרכיב הכל — ויקם, ויקם, ויקם — אבל ברגע שהוריד את המסך האחרון הבין: אני הייתי רק הקבלן. בעל הבית היה ונשאר הקב”ה. ומשה, בענוותנותו, לא נכנס בלי הזמנה.

ולכן הפסוק הראשון של הספר הוא ההזמנה: “ויקרא אל משה, וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר” — אתה מוזמן להיכנס. למרות שבנית הכל, אני צריך להזמין אותך — כי זה הבית שלי. ואיך מבטאים את הענוה הזאת? בא’ זעירה.

ואין סתירה בין הפירושים: הויכוח “ויקרא” מול “ויקר” והמהות של משה — שניהם מובילים לאותה נקודה. ברוך ה’ לעולם, אמן ואמן.