רש"י עומד על לשון "ונתתי" ואומר: בשורה טובה היא להם! מדוע? מפני שהאמוריים, כששמעו על קריעת ים סוף, נכנסו לפאניקה. הם חשבו שישראל יגיע תוך ימים. מיהרו להסתיר את הזהב, הכסף, ואת המטמוניות — פסלי עבודה זרה — בתוך קירות בתיהם. ואז? עברו שלושים ושמונה שנה של חטא המרגלים. האמוריים ישבו בחרדה, מחכים, ומטמוניותיהם נטמנות בקירות.

כאן התשובה: לא בכל הבתים תהיה צרעת כמתנה. רק בבתי הצדיקים. מדוע? כי המטמוניות אינן רק זהב — הן עבודה זרה. פסלים. הצדיק לא יכול לגור בבית שבקירותיו טמונה עבודה זרה. הרוח הרעה שיוצאת ממנה מפריעה לקדושתו.

כך מיושב לנו הפסוק "ונתתי" — הוא הבטחה ספציפית לצדיק: ביתך יטוהר, והאוצר ייצא לאור.

כאן נפתח הסוד הגדול. ה"בית" של פרשתנו — ברמת הסוד — אינו בית פרטי. הוא בית המקדש, הבית הלאומי של כל עם ישראל.

כל שלבי הצרעת בפרשה — הסגרת הבית, הבדיקה, הפירוק, ההשלכה, לקיחת האבנים האחרות, והטהרה הסופית — הם תיאור מדויק, פסוק אחרי פסוק, של הדרך ההיסטורית של עם ישראל מבית המקדש הראשון ועד ביאת המשיח.

בואו נלך פסוק אחרי פסוק:

"וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" — אדמת ארץ ישראל מתכפרת בדם עמה. בדם החיילים, בדם הקדושים, בדם כל אלה שמסרו נפשם על קידוש השם — בכל הדורות, בכל עידן — כולל ששת המיליונים שנרצחו, שזכרם יהיה לברכה לעולם.

ה"שָּׂדֶה" של פרשתנו — בלשון הקבלה — הוא חקל תפוחין קדישין, המקום שממנו יוצא המשיח. "וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת" = בית המקדש השלישי.

בכל מקום בתורה שכתוב "ציפור" — יש רמז למשיח. ראיה ברורה: בלק בן ציפור. הזוהר מגלה: הקב"ה הראה לבלק שמבניו יצא "ציפור" — רות המואביה → דוד המלך → ולסוף כל הדורות, המשיח. בלק אמר: לא אאפשר את זה! ועל כן ניסה לקלל את עם ישראל.