הקשר העמוק בין תוכחת משה, חורבן הבית והתקווה לגאולה
פרשת דברים, הנקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, פותחת את נאומו האחרון של משה רבנו. אלו דברי תוכחה וסיכום של ארבעים שנות נדודים במדבר. משה מזכיר ברמזים את חטא המרגלים, חטא שהיה השורש לחורבן ולבכייה לדורות, ודווקא מתוך הדברים הקשים הללו, אנו מוצאים את הדרך לנחמה ולתקווה.
משה רבנו פותח את דבריו בפירוט המקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את ה'. הוא מזכיר את פאראן, מקום חטא המרגלים, ומוכיח את העם על שמאסו בארץ חמדה. זו לא הייתה רק טעות, אלא דחייה של מתנת ה' ושל יעודם.
חטא המרגלים היה כה חמור, עד שהפך את ליל תשעה באב מלילה של שמחה פוטנציאלית (המרגלים חזרו בתשעה באב) לליל בכייה לדורות. הם גרמו לעם שלם לאבד את הזכות להיכנס לארץ המובטחת.
באופן מפתיע, בתוך תיאור העונש של דור המרגלים, משה רבנו מכניס את סיפורו האישי: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם". לכאורה, הפסוקים מתייחסים לחטא מי מריבה, אך משה קושר את גורלו לגורל העם בחטא המרגלים.
לפי הפשט, משה נענש על שהיכה בסלע במקום לדבר אליו. אך כאן, משה אומר לעם: "בגללכם". הפירושים מסבירים שהתנהגות העם לאורך הדורות, שהחלה בחטא המרגלים, היא שהובילה בסופו של דבר למצב שבו משה היכה בסלע. מותה של מרים, שסיפקה את הבאר, גרם למחסור במים, שהוביל לתלונות העם, שהובילו לחטא של משה.
הוא אומר להם: אם הייתם זוכים, מרים הייתה חיה, הבאר הייתה ממשיכה, ולא הייתי מגיע למצב הזה. האחריות היא משותפת. אילו זכיתם להיכנס לארץ מיד לאחר שנתיים במדבר, מרים, אהרן ואני היינו נכנסים אתכם.
הקשר לחורבן מתעצם כשאנו מגיעים למזמור קל"ז בתהילים, מזמור הקינה המפורסם של הגולים לאחר חורבן בית ראשון. דוד המלך, ברוח קודשו, רואה את הגלות העתידית ומתאר את כאבם של בני ישראל.
זהו לא רק תיאור היסטורי. זהו ביטוי לכאב הנפשי העמוק, לאובדן הבית הרוחני והפיזי. הם יושבים על נהרות בבל, והזיכרון של ציון גורם להם לבכות.
המזמור ממשיך ומתאר את דרישתם של השובים הבבלים:
הבבלים, שלקחו את הלוויים בשבי, מבקשים מהם לנגן בכינורות את שירי המקדש כדי ללעוג להם. הלוויים, שהיו רגילים לנגן בקדושה בבית המקדש, עומדים בפני דילמה נוראה.
תגובתם של הלוויים היא מעשה של מסירות נפש. המדרש מספר שהם נשכו את קצות אצבעותיהם וכרתו אותן כדי שלא יוכלו לנגן. הם אומרים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?". הם מסרבים לחלל את קדושת השירה והנגינה שהייתה מיועדת אך ורק לעבודת ה' במקדש.
מתוך הכאב והסירוב הזה, נולדת השבועה הנצחית, שבועה שכל חתן נושא תחת החופה:
זוהי לא רק שבועה של הלוויים בגלות בבל. זהו קולו של דוד המלך, ובאופן עמוק יותר, זהו קולו של הקב"ה בעצמו. הזוהר הקדוש מסביר שהקב"ה נשבע בימינו, כביכול, שהוא לא ישכח את ירושלים.
הקב"ה, באהבתו לעם ישראל, נשבע שלא ישכח את הבטחתו לבנות את ירושלים. גם כשהוא מעניש את ישראל על חטאיהם, הוא כואב את חורבנה. השמחה שלו לא תהיה שלמה עד שירושלים תיבנה בשלמותה, והמילה "ירושלים" בעצמה רומזת ל"יראה" ו"שלם" - השלמות שתבוא באחרית הימים, כשהעולם כולו יכיר במלכות ה'.
דוד המלך רואה ברוח קודשו לא רק את חורבן בית ראשון על ידי בבל, אלא גם את חורבן בית שני על ידי אדום (רומא), ומבקש מה' לזכור את יום הנקמה. הגאולה השלמה כוללת את בניין ירושלים ואת מפלתם של אויביה.