מבוסס על שיעוריו של הרב זמיר כהן
פרשת עקב ממשיכה את נאומו הגדול של משה רבנו לעם ישראל. יותר מסתם סיפור, פרשה זו מתגלה כמדריך מעשי אמיתי לחיים הפנימיים. היא מלמדת אותנו כיצד לשנות את גישתנו למערכות יחסים, לאתגרים אישיים ולקשר שלנו עם האלוקות, בכך שהיא מראה לנו כיצד לעבור מהשטחי אל המהותי.
השיעור נפתח בעיקרון יסודי: פעולה או תכונה בסיסית אחת, ה"שורש", היא המקור לכל השאר. כאשר ה' מבקש "ליראה את ה'", הדבר כולל בתוכו באופן מובלע את האהבה, הציות וההליכה בדרכיו. הבנת עיקרון זה היא המפתח לשינוי אמיתי.
בזוגיות: במקום להתווכח על אינספור פרטים שוליים ("העלים"), יש לחפש את שורש הבעיה. האם זה חוסר הקשבה? צורך בכבוד? כאשר מטפלים בשורש, התסמינים נעלמים.
בחינוך: יש לזהות את ה"שורש" החיובי של הילד, את תכונתו הבסיסית, ולטפח אותה. במקום להגדיר אותו לפי טעויותיו, אנו מגדירים אותו לפי הפוטנציאל שלו, ובכך מעודדים אותו להתעלות.
התורה מגלה לנו אמת פסיכולוגית עמוקה: המוח שלנו יכול וחייב לשלוט על הלב. כאשר אנו מתמודדים עם פחד וחרדה הצומחים בלב, התורה מציעה תרופה שכלית:
הציווי הכפול "זכור תזכור" מלמד אותנו שלא מדובר במחשבה חולפת, אלא באימון מנטלי מתמיד. על ידי היזכרות פעילה בניסי העבר וחיזוק האמונה, אנו יכולים להרגיע באופן אקטיבי את פחדי הלב. האדם אינו קורבן של רגשותיו; הוא האדון שלהם באמצעות מחשבתו.
קשיי החיים אינם עונשים שרירותיים, אלא כלים לזיכוך. הפסוק "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" מראה לנו שהניסיון הוא מעשה של אהבה, שנועד ללטש אותנו ולהעלות אותנו למדרגה גבוהה יותר. ההשגחה הפרטית, כפי שהייתה בניסי המדבר (המן, הבגדים שגדלו), קיימת תמיד, גם אם היא נסתרת יותר בימינו.
עיפרון פשוט ממחיש עיקרון זה:
מערכת יחסים בריאה ויציבה, בין אם עם ה' ובין אם בין אדם לחברו, אינה יכולה להתבסס על אהבה בלבד. האהבה, מטבעה, נתונה לתנודות. היא זקוקה ליציבות ולמסגרת שמעניקה היראה – יראת הכבוד וההערכה.
היראה היא זו שמונעת מהאהבה להפוך הרסנית ברגעי ה"שפל" שלה ומעניקה לה בסיס איתן. התורה תמיד כורכת את שני המושגים הללו יחד, ומלמדת אותנו שאהבה ללא יראה היא שברירית, ויראה ללא אהבה היא קרה. ההרמוניה נוצרת מאיחודן.
על פי תורת האריז"ל, העולם החומרי הוא לבוש למציאות רוחנית עמוקה יותר. כל חפץ, כל מאכל, מכיל ניצוץ של חיות אלוקית. פסוק המפתח הוא:
משמעות הדבר היא שכאשר אנו אוכלים, גופנו ניזון מהחומר, אך נשמתנו (ה"אדם" בה"א הידיעה) ניזונה מהאנרגיה הרוחנית, "דבר ה'" שברא את המאכל. הלכות הכשרות הן אפוא מדריך לנפש, המכוון אותנו אילו אנרגיות מועילות לרוחניות שלנו ואילו מזיקות.
השיעור מסתיים בתשובה לשאלה יסודית על הזהות. להיות יהודי אינו רק עניין של תרבות או לאום, אלא מבנה רוחני של הנשמה, המועבר דרך האם. לנשמה זו יש מדרגות גבוהות יותר של חיבור לאלוקות (נפש, רוח, נשמה...).
התשובה היא לא. מהות הנשמה אינה ניתנת לשינוי. גוי יכול להתגייר ובכך "לקבל" ולהוסיף לנשמתו את המדרגות הרוחניות הגבוהות. זוהי תוספת רוחנית. לעומת זאת, יהודי אינו יכול "להסיר" מדרגות אלו. זהותו הרוחנית היא קבועה ומהותית. זהו מעמד של "משפחת המלוכה" הרוחנית, פוטנציאל ואחריות שלא ניתן לוותר עליהם.