שבעה שערי השתיקה

ידוע כל משל דאמרי אינשי נאמר על פי מעשה שהיה. ואפשר דמשל זה עיקר נאמר על מעשה זו:

מלך אחד היו שני עבדיו לפניו, ויאמר להם: אם ישאל ממני אחד מכם דבר עתה — אתן לו תכף. אך לחבירו שאינו שואל עתה — אתן לו אותו דבר כפליים!

ואחד מהם נבהל להון לקבל תכף במזומן, פתח פיו וישאל אלף זהובים, ונתן לו המלך תכף. והשני לא שאל כלום עתה, ונתן לו המלך אחר שלשה ימים שני אלפים זהובים.

ויתכן על זו המעשה הוו אמרי: מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין.

ובזה מובן הכתוב:

כי זה השואל תכף נבהל לקבל במזומן, מפני כי הוא רע עין שחושב בעין שכלו רעה לומר: אולי המלך למחר יחזור בו, או ימות, ומי יתן לי? ולא ידע כי בזה הבהלה שלו חסר יבואנו — שיפסיד אלף זהובים. שאם היה שותק ואינו שואל עתה, אלא מפתה לחבירו לשאל עתה, היה מרויח אלף זהובים יותר.

ועוד נראה לי דרך הלצה:

אם יש שטר צוואה, או שטר חוב, או שטר מתנה, שכתוב בו תְּנוּ סֶלַע לִפְלוֹנִי, או חַיָּיב אֲנִי סֶלַע לִפְלוֹנִי, ורוצה בעל השטר לזייף להוסיף אותיות י״ם על סֶלַע, כדי שתהיה נקראת סְלָעִים, שבדעתו לתבוע מאות ואלפים.

לא תועיל לו ערמתו, כי יכול בעל דינו להשתיקו בשני סלעים, על פי הכלל:

וזהו שאמר מִלָּה בְּסֶלַע — רוצה לומר, אם תרצה להוסיף מִלָּה אחת של י״ם במלת בְּסֶלַע, כדי שתהיה נקראת סְלָעִים לשון רבים — עושים לך מַשְׁתּוּקָא לתביעתך, בִּתְרֵין סלעים שיפטרו אותך בהם, דאמרי לך: מיעוט רבים שנים.

מיהו צריך להבין למה נקטו שיעור סֶלַע לדבור?

ונראה לי בס״ד, כי תוכו של אדם כמו בור עמוק, והפתח הוא הפה שיוצא ממנו הדיבור. אך הדברים נחלקים לארבעה חלקים: שמדבר על עצמו, ועל זולתו, על העבר; ומדבר על עצמו ועל זולתו על העתיד.

נמצא נחלק קרבו לארבע בורות, לארבעה חלקים של דבור. לכך נקרא:

ולכן עשה ערך לדבור סֶלַע, שהוא ארבעה דנרים — היחידה היחידה המשקפת את המבנה הארבעתי של הדיבור.

ובני ידידי כה״ר יעקב נר״ו פירש:

דידוע המלאכים דברו תביעתם על התורה בעבור חלק הסוד דוקא דשייך להם. וזהו שאמר מִלָּה בְּ׳סֶלַע׳ ראשי תיבות:

על זה היתה מלה של תביעה. אך נשתתקו בתרין, בשביל שנתן הקב״ה לישראל שתים חלקים ביחד: חלק הסוד וחלק הנגלה, דלא שייך במלאכים.

ועוד פירש מלה בסלע:

דאמרו רבותינו ז״ל (קידושין ל״א.) כשאמר אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הרהרו אומות העולם על זה ואמרו: לכבוד עצמו דורש!

וזהו מִלָּה בְּסֶלַע — הוא דבור ראשון שהוא גבוה שבעשרת הדברות, ולהכי קרי ליה סֶלַע שהוא גבוה. אך נעשה להם מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין, כאשר שמעו דבור:

שצוה על כבוד האב והאם שהם שנים, דאז חזרו והודו לדברות ראשונות.

נראה לי בס״ד בתוך אותיות סֶלַע במילואם יש מַיִם — כזה: סמ״ך, למ״ד, עי״ן.

אות	מילוי	אות פנימית
ס	סָמֶך → ס · מ · ך	מ
ל	לָמֶד → ל · מ · ד	מ
ע	עַין → ע · י · ן	י

וידוע מה שאמר רבי עקיבא לחכמים שנכנסו לפרדס: כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו ״מים מים״ (חגיגה י״ד:). נמצא יש מקום שאם יאמרו בו ב׳ פעמים מים — צריך להשתיקם.

וסוד הנזכר שמנע מהם הכפל של ״מים מים״ מפורש בדברי מהרח״ו ז״ל בביאור (משנה אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה, יעוין שם.

אחרי שישה שערים, השביעי מחזיר את המאמר לתפקידו הגבוה ביותר: התפילה. מדוע העמידה — הגבוהה שבשלוש התפילות היומיות — חייבת להיאמר בלחש?

ההלכה ברורה: כל אחד מתפלל את העמידה בקול נמוך כל כך, שרק הוא עצמו ישמע את קולו. המקור בחנה:

ממנה למדו חז״ל (ברכות ל״א.) את צורת העמידה. המתפלל בקול רם המפריע לשכנו — אסור על פי הפסק הספרדי (ילקוט יוסף, תפלה, סי׳ ק״א).

שתיקת אהרן — העוגן המקראי העליון

אבל לפני שתיקת חנה, הייתה שתיקה עוד יותר מקרעת לב — והיא זו שמייסדת מטאפיזית את כל תורת השתיקה של ישראל.

כאשר שני בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו במשכן על הקריבם אש זרה לפני ה׳ (ויקרא י׳), אמר משה לפני אביהם דברים נוראים:

אהרן איבד שני בנים ברגע אחד. כהן גדול של עמו, היה יכול לצעוק, למחות, לשאול את הגזירה, לבכות בקול רם לפני כל הקהל. התורה מעידה על תגובתו בשתי מילים:

שתי מילים. לא תלונה, לא צעקה, לא שאלה. השתיקה המוחלטת מול הגזירה האלוקית. והמסורת שומעת בשתיקה הזו את ההגשמה הגבוהה ביותר של מִלָּה בְּסֶלַע מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין. אהרן איבד שני בנים — והשיב בשתי מילים של שתיקה שערכן עובר אין-סוף כל מה שיכול היה לומר.

שתיקת חנה תיתן לישראל את ההלכה של העמידה בלחש. שתיקת אהרן נותנת לישראל את המטאפיזיקה של השתיקה עצמה: ברגעים הכבדים ביותר, כאשר השמיים גוזרים והלב מתפוצץ, השתיקה היא התגובה היחידה המקדשת. כל תגובה אחרת מחללת.

בית הכנסת הוא בית דין

כדי להבין את חומרת הרעש בבית הכנסת, צריך להבין מהו המקום. בית הכנסת אינו אולם ישיבות. הוא בית דין.

אנחנו באים לשם להתוודות על חטאינו. כל העמידה היא התייצבות לדין. הוידוי סנגוריה. התחנון בקשת חסד. והשופט היושב, הוא הקב״ה עצמו, העומד מעל החזן ושומע כל בקשה.

ומה קורה בכל בית משפט בעולם כשהקהל נעשה רועש? השופט מקיש בפטיש ומצווה לפנות את האולם.

בבית הכנסת זה קורה — בהיפוך נורא. השופט לא יכול לפנות את האולם, כי הבטיח לשכון בו כל זמן שיש מניין. מה הוא עושה?

ואז קורה האסון הבלתי נראה: כל הברכות הנאמרות הופכות לברכות לְבַטָּלָה. לשווא. אמן אחר אמן נופלים בחלל של אולם נטוש על ידי שופטו.

המאבק — בית הכנסת נגד ה"syna-gogue"

ביוונית עתיקה, מקום התפילה היהודי נקרא συναγωγή — synagôgê. המילה עברה לכל השפות האירופיות. ואף אחד כבר לא שואל מה המילה הזו אומרת.

היא אומרת את מה שהיוונים שמו בה. הם כיסו את הבית הכנסת שלנו בשם שהוא שלהם. שם שלא רעד בסיני. שם שהודבק על הדלתות שלנו בידי התרבות שלחמה נגד הרוח שלנו — זו שחנוכה מזכיר.

רמז — יִשְׂרָאֵל והעם הראשוני

וכאן מופיע רמז עוצר נשימה. גמטריית יִשְׂרָאֵל = י(10) + שׂ(300) + ר(200) + א(1) + ל(30) = 541.

ו-541 מספר ראשוני. ולפי לימודו של הרב דוד מנשה זצ״ל שהחזיק שהמספר 1 עצמו הוא מספר ראשוני, סידור הראשוניים הוא: 1, 2, 3, 5, 7, 11…

עם ישראל הוא עם ראשוני — יחיד במינו, שדבר אינו יכול לפרק או לחלק. ועליו מוטל יומיום לומר מאה ברכות (מנחות מ״ג:).

שתיקת חנה היא שתיקת אשה בודדה לפני הארון. שתיקת העמידה היא שתיקת אדם לפני מלכו. שתיקת בית הכנסת היא שתיקת עם המסרב שהרעש יבריח את שופטו.

שלוש שתיקות. מאבק אחד. ובסוף המאבק — הכפל.