Meguila 26a–26b

גמ' אמר רבה בר בר חנה אר"י זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימאה פי' שנסתמה משנה זו לדעתו דבתוספתא תני לה בהדיא:

Guemara : Rabba bar bar ’Hana dit au nom de Rabbi Yo’hanan : « Ce sont les paroles de Rabbi Mena’hem fils de Rabbi Yossi, appelé setimaa. » Cela signifie que cette Michna a été enseignée anonymement selon son opinion : la Tossefta la lui attribue explicitement.

אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושת יש לפרש אין בו לענין מכירתו ועלוי דמיו משום קדושה אבל הוא עצמו קדושה יש אפי' לרבנן בעודו מזומן לכך שלא להשתין בו

« Mais les Sages disent que la place publique n’a pas de sainteté. » On peut comprendre : elle n’a pas de sainteté imposant une restriction à sa vente ou une affectation supérieure du prix. Mais, même selon les Sages, la place elle-même possède une sainteté tant qu’elle est réservée à cet usage : on ne doit pas y uriner.

ולא דמי להא דאמרינן לקמן מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה דשאני ריחו שהוא מזומן ומעותד לתפלה לפעמים אלא שהוא לזמן רחוק ולא קבע

Ce n’est pas comparable à ce qui sera dit plus loin : on peut uriner dans les quatre coudées d’un lieu où l’on a prié. Ici, le terme qui introduit la distinction est incertain (sens à vérifier) ; le passage parle d’un lieu préparé et destiné à la prière à certains moments, même éloignés et sans usage régulier.

הילכך אסור לנהוג בו בזיון בעודו עומד לעיננו וכ"ש במקום שורה של הקברות שהוא מוכן לומר בו קדיש וצדוק הדין והוא עיקר:

Il est donc interdit de s’y conduire avec mépris tant qu’il demeure là devant nous. À plus forte raison au lieu où l’on forme le rang au cimetière, destiné à la récitation du Kaddich et de la justification du jugement divin. C’est l’explication essentielle.

ורבי יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות האי דנקט מעמדות אשגרא דלישן נקט בהדי תענית דאלו אנשי מעמד לא מצלו ברחוב לעולם אלא בירושלם ובבתי כנסיו'

« Quelle est la raison de Rabbi Yossi ? Le peuple y prie lors des jeûnes et des maamadot. » La mention des maamadot vient d’une association habituelle de langage avec les jeûnes : les membres des maamadot ne priaient jamais sur la place, mais à Jérusalem et dans les Beith Haknesset.

תדע דאמרינן לקמן ורבנן אקראי בעלמא הוא ואלו היו מתפללין בו במעמדות לא הוי אקראי אלא תדיר בכל יום:

La preuve est qu’on dit ensuite : selon les Sages, ce n’est qu’occasionnel. S’ils y priaient lors des maamadot, ce ne serait pas occasionnel mais fréquent, chaque jour.

אמר שמואל לא שנו פי' דקתני שמכרו דמשמע שמכרן קיים אלא שצריך להעלות הדמים אלא ב"ה של כמרים דהא אית להו רשות לזבוני

« Chemouël dit : on n’a enseigné cela que… » La Michna dit « ils ont vendu » : la vente est valable, mais il faut élever l’affectation du prix. Le qualificatif du Beith Haknesset dans cette première clause est incertain (sens à vérifier) ; le texte dit qu’ils ont le droit de le vendre.

אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא לי' דרבים דעלמא ודכ"ע אית להו זכות' בגויה ולא מצי מזבני ממכרן ממכר

Mais le Beith Haknesset de grande ville, puisque des gens de partout y viennent, appartient à la multitude du monde, et tous y possèdent un droit. Ils ne peuvent donc le vendre ; la formulation suivante sur la validité de la vente est incertaine (sens à vérifier).

וטעמ' דחשיב' דרכי' ודעלמא איכא מ"ד דחיישי' שמא סייעו ונתנו חלקם בבנינה רבים דעלמא דאתו לה וחלקם מעכבי שהרי אינם כפים לנו ולפרנסנו וכן אמר בירושלמי אני אומר שמא אחר מסוף קנייה לזה

Pourquoi est-il considéré comme appartenant à la multitude et aux gens du monde ? Certains disent qu’on craint que les nombreux visiteurs aient contribué à sa construction : leur part empêche la vente, car ils ne sont soumis ni à nous ni à nos représentants. Ainsi le Yerouchalmi dit : je suppose que quelqu’un d’une extrémité du monde y a acquis un droit.

ולפום זה כל היכא דאתברר שבני הכרך בנאוה משלהם מצו מזבני לה והאי דפרקינן לקמן גבי ב"ה של טרסיים ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו דעבדוה כל היכא דידיע לן דאינהו עבדוה אפי' רבתא נמי אלא הכי אמרינן כיון דזוטא דאיכא במתא אחריני דרויחי מינה מסתמא אינהו עבדוה

Selon cette explication, chaque fois qu’il est établi que les habitants ont construit à leurs frais, ils peuvent vendre. Lorsque, plus loin, on répond au sujet des Tarsiyim : « C’était un petit Beith Haknesset, qu’ils avaient fait eux-mêmes », il en irait de même pour un grand, dès lors qu’on sait qu’ils l’ont fait. Le sens est que, puisqu’il est petit et qu’il y en a dans la ville de plus spacieux, on présume qu’ils l’ont fait eux-mêmes.

ואיכא מ"ד דאפי' ידיע מילתא דבני הכרך בנאוה נמי אנו חוששין שהקדישוה לכ"ע ודכ"ע היא ואמרינן דההיא בי כנישתא זוטא היא דיש אחרות גדולות ממנה ולא כל בני העיר עשו אותה כדי שיקדשוה לכל העולם אלא טרשיי' עצמם עשאוה ולדידהו לחוד ושניהם נכונים:

D’autres disent que, même lorsqu’on sait que les habitants l’ont construit, nous tenons compte du fait qu’ils l’ont consacré à tous : il appartient à tous. Dans le cas évoqué, c’était un petit Beith Haknesset, d’autres étant plus grands ; ce ne sont pas tous les habitants qui l’ont fait en vue de le consacrer au monde entier, mais les Tarsiyim eux-mêmes, pour eux seuls. Les deux explications sont justes.

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף ע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה פי' שאם בני העולם נתנו חלקם על דעתם נתנו וגם אם בני העיר הקדישוה כיון שאין ביאתם לכאן אלא משמרם

Rav Achi dit : « Bien que des gens de partout viennent à ce Beith Haknesset de Mata Me’hassia, puisqu’ils viennent en se remettant à moi, je peux le vendre si je le veux. » Si les gens du monde y ont contribué, ils l’ont fait selon leur intention ; la suite, concernant la consécration par les habitants et la raison des visites, comporte une formulation incertaine (sens à vérifier).

ומסתברא דכיון דחשיב טפי מכל בני העיר לא צריך לעילוי בדמי:

Il est vraisemblable que, puisqu’il est plus éminent que tous les habitants, il n’est pas nécessaire d’élever l’affectation du prix.

מתיבי אחוזתכם מטמאה בנגעים פי' דקסבר לא נתחלקה ירושלם לשבטים אלא של כל ישראל היא ולא קדי' בה אחוזתכם ולא קרינן בה נמי ובא אשר לו הבית:

On objecte : « Votre possession devient impure par les plaies. » Ce tanna considère que Jérusalem n’a pas été partagée entre les tribus, mais appartient à tout Israël. On ne peut donc lui appliquer ni « votre possession », ni « celui à qui appartient la maison viendra ».

מקום מקודש בלבד אבל שאר ירושלם מטמאה בנגעים דקסבר נחלקה לשבטים וקרינן בה אחוזתכם:

« Seulement un lieu consacré » : le reste de Jérusalem devient impur par les plaies, car selon lui elle fut partagée entre les tribus et l’expression « votre possession » s’y applique.

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דירושלם מטמאין ואמאי הא דרבי' נינהו פי' דאי משום דמעלמא יהבו בה חלקם ולא ידיע מה נינהו ואי משום שבני העיר הקדישוה לכ"ע לא קרי' ביה אחוזתכם ולא ובא אשר לו הבית

« Les Beith Haknesset et maisons d’étude de Jérusalem deviendraient donc impurs. Pourquoi ? Ils appartiennent pourtant à la multitude ! » Que ce soit parce que des gens de partout y ont contribué sans qu’on sache qui ils sont, ou parce que les habitants les ont consacrés à tous, on ne peut appliquer ni « votre possession » ni « celui à qui appartient la maison viendra ».

ואפילו לרבנן נמי עד כאן לא קאמרי שאינה מטמאה אלא לפי שלא נתחלקה לשבטים הא אלו נתחלקה בתי כנסיות ובתי מדרשות שלה נמי מיטמו ופריק דהא מקום מקדש מקום מקודש הוא כלומר דאפי' בתי כנסיות ובתי מדרשות מקדש מעט מיקרו כדכתיב ואהי להם למקדש מעט:

Même les Sages n’excluent l’impureté que parce que Jérusalem ne fut pas partagée entre les tribus : si elle l’avait été, ses Beith Haknesset et maisons d’étude deviendraient donc impurs eux aussi. On répond que « lieu du Temple » signifie « lieu consacré » : même les Beith Haknesset et maisons d’étude sont appelés de petits sanctuaires, comme il est écrit : « Je serai pour eux un petit sanctuaire ».

ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה דקסבר דירושלם נחלקה לשבטים ונפלה ליהודה ובנימין ובחלקו של יהודה היה בית המקדש והר הבית שהוא לצד מזרח והלשכות שבתוך החיל והם י"ג לשכות והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל ועזר' כהני'

« C’est le désaccord entre ces tannaïm : qu’y avait-il dans la part de Yehouda ? » Ce tanna considère que Jérusalem fut partagée entre les tribus et échut à Yehouda et Binyamin. La part de Yehouda comprenait le Temple [mention à cet endroit : (sens à vérifier)], le mont du Temple du côté est, les treize chambres à l’intérieur du ’Heil, et les cours des femmes, d’Israël et des prêtres.

ומה היה מן המקדש בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ומשם ואילך לצד מערב ושאר האולם הוא הסמוך למקום מזבח ואחריו שער הגדול ולפנים ממנו ההיכל ששם מזבח הזהב והמנורה והשלחן ולפני' ממנו בית קדשי הקדשים

Qu’y avait-il du Temple dans la part de Binyamin ? Le vestibule, le sanctuaire et le Saint des saints, puis ce qui s’étend vers l’ouest. Le vestibule est proche de l’autel ; derrière lui se trouve la grande porte, puis, à l’intérieur, le sanctuaire où sont l’autel d’or, la menora et la table ; plus à l’intérieur, le Saint des saints.

יותר מן האולם ועזרת כהני' המזבח שהוא ל"ב אמות ומקום כ"ב אמה רוחב שבין האולם למזבח שלא פי' בחלקו של מי היא ועכשיו מפ' אותו ואו' ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מוכח

Entre le vestibule et la cour des prêtres restent l’autel, de trente-deux coudées, et les vingt-deux coudées de largeur entre le vestibule et l’autel, dont l’appartenance n’a pas été précisée. Le texte la précise maintenant : une bande sortait de la part de Yehouda et entrait dans celle de Binyamin ; les mots qui suivent cette citation sont incertains (sens à vérifier).

פי' לא שהיה מזבח באותה רצועה אלא כל המזבח היה בחלקו של בנימין חוץ מקרן מזרחית דרומי' שהיה ברצועה זו של יהוד' וכדאמרי' בזבחים קרן מזרחית דרומית אין לו יסוד מפני שלא היה בחלקו של טורף כלומר בנימין שכתוב בו זאב יטרף אלמא כל שאר המזבח היה בחלקו וכן פרש"י ז"ל

L’explication n’est pas que l’autel entier était sur cette bande : tout l’autel était dans la part de Binyamin sauf son angle sud-est, situé sur cette bande de Yehouda. Comme on le dit dans Zeva’him, l’angle sud-est n’avait pas de soubassement parce qu’il n’était pas dans la part du prédateur, c’est-à-dire Binyamin, dont il est écrit : « Un loup qui déchire ». Le reste de l’autel était donc dans sa part. Rachi l’explique aussi ainsi.

ואע"ג דהא מנח עזדו' בחלקו של יהודה לגמרי ואמרי' בעלמ' שהמזבח בעזרה היה בנוי לא קרי עזרה למקום מזבח כלל אלא מזבח שמו

La formulation relative aux cours situées dans la part de Yehouda est altérée (sens à vérifier). Bien qu’on dise ailleurs que l’autel était construit dans la cour, l’emplacement de l’autel n’est pas appelé « cour », mais « autel ».

יהיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על זה שנאמר חופף עליו כל היום כלומר מצטער ומתחכך על כך לפי' זכה בנימין ונעש' אושפיז לשכינה שהיה הארון בחלקו:

Binyamin le juste voyait par inspiration sainte qu’il en serait ainsi et s’en affligeait : « Il se frotte contre lui tout le jour », c’est-à-dire qu’il s’afflige et se frictionne à ce sujet. C’est pourquoi Binyamin mérita de devenir l’hôte de la Présence divine : l’Arche était dans sa part.

והאי תנא סבר לא נחלקה ירושלם לשבטים דתניא אין משכירין בתים בא"י לעולי רגלים וכו' לפי' עורות קדשים של תודות ושלמים שהם לבעלים בעלי אושפזין נוטלין אותם בזרוע משום שכר מצוות:

Cet autre tanna considère que Jérusalem ne fut pas partagée entre les tribus, puisqu’une baraïta dit : on ne loue pas les maisons en terre d’Israël aux pèlerins, etc. C’est pourquoi les maîtres des logements prennent de force les peaux des sacrifices de reconnaissance et de paix, qui appartiennent aux propriétaires des offrandes, en rétribution des mitsvot [selon la formulation de la source].

אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שכרא שפיר דמי משמע מפשטה דרבה מפ' אמתני' דקתני בני העיר לא שמכרו הם אלא שמכרו הפרנסים להם וה"ק ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכירה זו במעמד אנשי העיר אלא הז' לבדם מכרוהו ולפי שלענין המכירה דינם כבני העיר קתני בני העיר שמכרו אבל אלו מכרו בני העיר ממש היו יכולים לשתות שכר בדמים

Rava dit : « On n’a enseigné cela que lorsqu’il n’y a pas eu de vente par les sept représentants en présence des habitants ; sinon, on peut même boire de la bière avec le prix. » À première lecture, Rabba [nom porté ici par la source] expliquerait « les habitants qui ont vendu » comme une vente faite pour eux par leurs représentants. La restriction viserait la vente faite par les sept seuls, sans les habitants ; puisqu’ils sont assimilés aux habitants pour la vente, la Michna les appellerait « habitants ». Si les habitants eux-mêmes avaient vendu, ils pourraient boire de la bière avec l’argent.

ולא דייק דלא ה"ל למתני בני העיר משום ז' טובי העיר בלחוד כ"ש בזה שהדין מתהפך שהרי במכירת כל בני העיר אין צריך עלוי והוא שונה שצריך עלוי קתני האסור בלשון התר

Mais ce n’est pas précis : on ne devrait pas appeler les seuls sept représentants « habitants de la ville », à plus forte raison lorsque cela inverse la règle. Si tous les habitants vendent, l’affectation supérieure n’est pas nécessaire, tandis que le texte l’impose : on formulerait une interdiction avec les mots d’un cas permis.

ומצאתי בנמקי יוסף קרובו של רבינו נר"ו החכם הגדול ר' יצחק ז"ל שפי' דבני העיר דמתני' היינו שאר בני העיר שלא מכרו עם ז' טובי העיר ודינם לבדם כדין הז' טובי העיר לבדם

J’ai trouvé dans les notes citées ici cette explication ; l’attribution et la parenté mentionnées dans la source sont à éclaircir (sens à vérifier). Les « habitants » de la Michna sont les autres habitants, qui n’ont pas vendu avec les sept représentants. Leur statut à eux seuls est celui des sept représentants seuls.

ודייקינן נמי דלא קאמר רבה ל"ש אלא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר והוה משמע שז' טובי העיר היו המוכרים אלא דקאמר ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דהשתא לא הוו המוכרי' ז' טובי העיר

La formulation l’indique aussi : Rabba ne dit pas « on n’a enseigné cela que lorsque les sept représentants ont vendu sans la présence des habitants », ce qui ferait d’eux les vendeurs ; il dit « que lorsqu’il n’y a pas eu de vente par les sept représentants en présence des habitants ». Les vendeurs ne sont donc pas ici les sept représentants.

והכי פי' דהא דקתני בני העיר שמכרו לא שמכרו כל בני העיר ממש דא"כ אפי' למשתי בה שכר' נמי אלא משנתינו בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר המוכרים ולהכי צריך עלויא ודכותה נמי אם מכרו הז' בלא אנשי העיר צריך עלוי ולרבותא נקט כשמכרו בני העיר בלא הז'

Le sens est que la Michna ne vise pas réellement une vente par tous les habitants : on pourrait alors même boire de la bière avec l’argent. Elle vise une vente sans les sept représentants en présence des habitants vendeurs ; il faut donc une affectation supérieure. De même, si les sept vendent sans les habitants, elle est nécessaire. Le texte choisit, pour enseigner le cas le moins évident, la vente par les habitants sans les sept.

ואח"כ ראיתי לרשב"א נר' שפי' כן והביא ראיה מדגרסי' בתוס' פי' ר' מנחם בר' יוסי בני העיר שמכרו ב"ה לא יקחו רחובה א"ר יהודה בד"א שלא התנו עמהם פרנסים אבל התנו עמהם פרנסים רשאין לשנותה לכל מה שירצו

J’ai ensuite vu que le Rachba expliquait ainsi et citait la Tossefta : Rabbi Mena’hem fils de Rabbi Yossi dit que les habitants ayant vendu un Beith Haknesset ne peuvent acheter une place publique. Rabbi Yehouda dit : dans quel cas ? Si les représentants n’ont pas convenu avec eux ; sinon, ils peuvent changer son affectation comme ils le souhaitent.

ויש שואלים מה ענין ז' טובי העיר אלו ולמה צריך ז' שהרי פרנסיה' כמ"ש בתוספתא שכתבנו ושאלה זו ופירוקה בירוש' דאמרי' התם ג' מב"ה כב"ה פי' הב"ה של יחידים כגון בתי כנסיות שלנו שכל א' יודע מקומו ובלבד שעשאוה משלהם ג' מבני העיר כבני העיר

Certains demandent quel est le rôle de ces sept représentants et pourquoi il en faut sept, puisqu’il s’agit de leurs administrateurs, comme dans la Tossefta citée. Cette question et sa réponse figurent dans le Yerouchalmi : trois membres d’un Beith Haknesset équivalent au Beith Haknesset — celui de particuliers, comme nos Beith Haknesset où chacun connaît sa place, à condition qu’ils l’aient fait à leurs frais. Le texte porte ensuite « trois habitants équivalent aux habitants » (sens à vérifier : la suite parle de sept).

מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהם אפי' א' ואם כשלא קבלו עליהם אפי' ז' אלא כגון דקיימין בסתם וה"פ ז' מבני העיר כבני העיר או ככל בני העיר לגמרי ולענין המכירה בלחוד או כבני העיר בלא הפרנסים ודינם כמותם לכל דבר ואף לענין הדמים

De quel cas s’agit-il ? S’ils ont été acceptés, même un seul suffit ; sinon, même sept ne suffisent pas. Il s’agit de représentants établis sans précision. « Sept habitants équivalent aux habitants » peut signifier soit à tous les habitants ensemble pour la vente seulement, soit aux habitants sans les administrateurs, avec le même régime pour tout, y compris l’argent.

ובעו במאן עסקינן אם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הפרנסים במכר זה אפי' א' נמי דינו כבני העיר ואם בשלא קבלו עליהם ממכרם בזה כלל אלא שעמדו מעצמם ומכרוהו אפי' הם כמה אין ממכרן כלום אלא כן אנן קיימי' כשהעמידו' סתם לפקח על עסקי ציבור ויש במשמ' אפי' ב"ה וכל תשמישי קדושה אפי' מן הסתם אלא שאין דעתם במכירת דברים אלו מן הסתם אלא לעלות בדמים

La question est donc : si les habitants ont accepté toutes les décisions des représentants pour cette vente, même un seul a leur statut ; s’ils n’ont aucunement accepté cette vente, et que les représentants ont agi d’eux-mêmes, même nombreux leur vente n’a aucun effet. Il s’agit donc de personnes établies sans précision pour s’occuper des affaires collectives. Cela comprend normalement le Beith Haknesset et tous les accessoires de sainteté ; mais, sans précision, l’intention des habitants est que le prix serve à une affectation supérieure.

אשתכח השתא דב"ה של כרכים שהיא לכל עובר ושב לא מזבנא ושל כפרים מתזבנא בבני העיר או בפרנסים שלהם אלא שהדמים צריכים עילוי מה שיסכימו כלם במכר ושל יחידים שעשאוה משלהם מתזבנא בג' מב"ה

Il en résulte qu’un Beith Haknesset de grande ville destiné à tous les passants ne se vend pas. Celui d’un village se vend par les habitants ou leurs administrateurs, mais l’argent doit recevoir une affectation supérieure ; la formulation qui suit sur leur accord commun est incertaine (sens à vérifier). Celui de particuliers, construit à leurs frais, peut être vendu par trois de ses membres.

ויחיד שהקדיש בית לבני העיר או ליחידים הרי זה באותה שאמרו בערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה. ירושלמי כל כלי ב"ה כב"ה ספסליה וקלטריה כב"ה כלה דעל ארונא כארונא:

Un particulier qui a consacré une maison aux habitants ou à des particuliers relève du cas d’Arakhin : lorsqu’un Israélite offre une lampe ou un candélabre au Beith Haknesset, avant que le nom de son propriétaire ne soit tombé dans l’oubli, on peut en changer l’affectation. Yerouchalmi : tous les objets du Beith Haknesset ont son statut ; ses bancs et ses qelateria (sens à vérifier) ont son statut ; le dais sur l’arche a le statut de l’arche.

רבינא ה"ל תילא דבי כנישתא בעי למזרעה פי' דקסב' דכיון שהיה להם ב"ה אחר כבר נתיאשו מזה ואין דעתם לבנות עוד וה"ל כתשמישי מצוה שנזרקין ופקעה קדושתה וכיון שהיה בתוך שדהו היה סבור דמסתמא כשנתיאשו ממנו הקנוהו לרבינ' וקנאו רבינא בחזקה כאלו א"ל בפי' לך חזק וקני או שזוכה בו מן ההפקר

Ravina avait le site d’un Beith Haknesset en ruine et voulait y semer. Il pensait que, puisqu’ils en avaient un autre, ils avaient renoncé à celui-ci et ne comptaient plus le reconstruire : il ressemblait aux accessoires de mitsva que l’on jette, et sa sainteté avait disparu. Puisqu’il était dans son champ, il pensait qu’en y renonçant ils le lui avaient implicitement cédé ; il l’avait acquis par prise de possession, comme s’ils lui avaient dit expressément : « Va, prends possession et acquiers », ou en l’acquérant comme bien abandonné.

וא"ל רב אשי זיל וזבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה והקשו בתו' למה צריך מעמד אנשי העיר שהרי לא הוצרכו כלם אלא לענין הדמים אבל לענין שיהיה המכר קיים ויוצא לחולין בז' טובי העיר סגי

Rav Achi lui dit d’aller l’acheter aux sept représentants en présence des habitants ; il l’acheta. Les Tossafot demandent : pourquoi la présence des habitants ? Leur concours n’est nécessaire que pour l’argent ; pour valider la vente et rendre le bien profane, les sept suffisent.

ודדילמא ז' טובי העיר כיון דצריכי לעילויי דמי לא מזבנא לה השתא לא הוו צריכי תיבה ולא ס"ת ומ"ה יהיב ליה עצה דליזיל לכלהו בני העיר דלא בעו לעלויא ואינהו מזבני לה ואיפשר נמי דיהבי לה ניהליה בחנם

Peut-être les sept représentants ne vendraient-ils pas : obligés d’élever l’affectation du prix, ils n’avaient alors besoin ni d’une arche ni d’un rouleau de Torah. Il lui conseilla donc de s’adresser à tous les habitants, dispensés de cette exigence : ils vendraient, ou pourraient même lui donner le terrain gratuitement.

ויש עוד לומר דלרווח' דמלתא אמר הכי כלפי מה שהיה סבור רבינא שלא היה צריך לקנותה כלל א"ל שילך ויקנה אותה מכל אנשי העיר ודכוות' בתלמודא:

On peut aussi dire que ce conseil visait à écarter toute difficulté : Ravina pensait n’avoir aucun achat à faire ; Rav Achi lui dit au contraire de l’acheter à tous les habitants. Le Talmud présente d’autres formulations semblables.

רמי בר אבא הוה באני בי כנישת' אחריתי עתיקא בעה למסתריה ולאתויי כשורי מינה ולעיולי להאי יתיב וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא התם בפרק השותפין לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבניינו של זה ממש מי איכא למיחש לפשיעותא או לא

Rami bar Abba construisait un autre Beith Haknesset et voulait démolir l’ancien pour en transférer les poutres. Il examinait l’enseignement de Rav ’Hisda, au chapitre Hachoutafin : ne pas démolir avant d’avoir construit l’autre, par crainte de négligence. Ici, puisque la démolition sert directement à cette construction, faut-il craindre la négligence ?

ואלו נפלו אבניו מאליהן פשיטא דשרי דהא מצו לזבונינהו כדלקמן ולא מבעיא ליה אלא בהא דבעי למסתר ולאתויי ואלו הוו ביה תיוהי קי"ל התם דסתרי ובנו לה ולא חיישינן לפשיעותא שאפי' לעשות במקום אחר כמו זה רשאים בני העיר או הפרנסים ולא אסרו ליה בכאן אלא משום דלא ה"ל תיוהי ומשום פשיעותא

Si les pierres étaient tombées d’elles-mêmes, la permission serait évidente, puisqu’on peut les vendre, comme plus loin. La question ne concernait que la démolition destinée à en retirer les matériaux. S’il y avait des défauts structurels, nous savons là-bas qu’on démolit et reconstruit sans craindre la négligence, même à un autre emplacement comme ici, par décision des habitants ou de leurs représentants. L’interdiction donnée ici tient à l’absence de défaut et au risque de négligence.

ואע"ג דאבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אפילו היכא דליכא משום פשיעותא כגון דמנח לאיפרוקי ואלו הכא דמשמע דשרי וי"ל דלא דמי מכירה לעוקר אותו ממקום זה ומניחו במקו' אחר ומ"ה שרי כל היכא דליכא משום פשיעות' אבל למכור ב"ה לגמרי כדי ליקח אחר אסור בעודו בקדושתו כההיא דס"ת דאסיר לזבוני ליקח ס"ת חדש והיינו דלא פשטו התירא

Pourtant, plus loin, on demande si l’on peut vendre un vieux rouleau de Torah pour en acheter un neuf, même sans risque de négligence, par exemple si le nouveau est déjà prêt à être acquis. Ici, cela semble permis. On peut répondre qu’une vente n’est pas comparable au déplacement d’un objet d’un lieu à un autre : ce déplacement est permis sans risque de négligence. Mais vendre entièrement un Beith Haknesset encore saint pour en acheter un autre est interdit, comme la vente d’un rouleau pour en acheter un neuf. C’est pourquoi on n’a pas tiré d’ici une réponse permissive.

מיהו לבתר דזבני ביה כנישתא או דבנו ליה ונפקד מהאי ולא מצטרכי ליה ופקעה קדושתה ודאי מצי סתרי ליה או מזבני ליה דה"ל תשמישי מצוה לאחר זמנם כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי שרי ובלבד מדעת הפרנסי' או מדעת בני העיר שהסכימו להוציא הא' מקדושתו

Cependant, après acquisition ou construction d’un autre Beith Haknesset et abandon du premier devenu inutile — la formulation concernant cet abandon est incertaine (sens à vérifier) —, sa sainteté a disparu : on peut certainement le démolir ou le vendre. C’est un accessoire de mitsva après son temps, comme l’implique l’autorisation de démolir après avoir construit l’autre, à condition que les représentants ou les habitants aient consenti à retirer la sainteté du premier.

מש"כ הדין בס"ת שכשם שבעוד שצריך להם אין מוכרין אותו ליקח אחר בדמיו כך לאחר שלקחו אחר וקורין בו ואין צריכי' לזה אין רשאין למכרו לכתחלה כדאיתא לקמן בהדיא וזה חומר בדבר שקדוש קדושת הגוף

Pour un rouleau de Torah, la règle est différente : de même qu’on ne le vend pas, tant qu’on en a besoin, pour en acheter un autre, de même, après acquisition et usage d’un autre, alors que le premier n’est plus nécessaire, on ne peut a priori le vendre, comme il est explicitement dit plus loin. C’est une rigueur propre à ce qui possède une sainteté intrinsèque.

ומתני' דקתני שימכר ס"ת הא אוקימנא דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דלעולם חשיב דמצטרכי ליה שכן דרך להרבות בספרים וה"ה ג"כ לשאר תשמישי קדושה שאין למוכר' לכתחלה אלא לעלוי' שרי דלא אבעיא לן אלא בס"ת דליכא מידי לעלויא כנ"ל

La Michna parlant de la vente d’un rouleau concerne, nous l’avons établi, seulement une vente déjà faite, non une autorisation préalable : on considère toujours qu’on en a besoin, car on a l’habitude de multiplier les livres. De même, les autres accessoires de sainteté ne se vendent a priori que pour une affectation supérieure ; la question ne portait que sur le rouleau de Torah, au-dessus duquel il n’y a rien. Voilà ce qui me paraît juste.

מיהו נראה בי כנישתא אע"ג דאיכא תיוהי לית לן למסתר בי כנישת' דמצלי ביה למיבני אחריתי במקו' אחר אלא שהפרנסי' וכן פי' בירוש' דהכא להכי אסרו ליה לרמי בר חמא מפני עגמת נפש של ראשון כלומר שאין ראוי להחליפו בעוד שראוי וצריך כמו שאמרנו ואפי' אית ביה תיוהי

Toutefois, même avec des défauts structurels, on ne démolit pas un Beith Haknesset où l’on prie pour en bâtir un autre ailleurs sans l’intervention des représentants : la formulation à cet endroit est incomplète (sens à vérifier). Le Yerouchalmi explique que l’interdiction donnée à Rami bar ’Hama [nom porté ici par la source] tient à l’affliction causée au premier : il ne convient pas de le remplacer tant qu’il est apte et nécessaire, même s’il présente des défauts.

אבל בהסכמת בני העיר או ז' טובי העיר מותר כל היכא דאית בה תיוהי דקאי למסתר דליכא משום פשיעו' דהא מהא טעמא הוא דאמרינן דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ולא משום עגמ' נפש של ראשון מש"כ בס"ת וכדאמרן:

Mais avec l’accord des habitants ou des sept représentants, c’est permis s’il présente des défauts et doit être démoli, sans risque de négligence. C’est pour ce risque qu’on interdit de démolir avant d’avoir construit l’autre, et non pour l’affliction liée au premier. Le cas du rouleau de Torah est différent, comme nous l’avons dit.

נמצאת אומר שב"ה שמתפללין בו ואפי' כל בני העיר אין להם לסתור אותו לכתחלה לעשות אחר במקומו או במקום אחר משום פשיעותא ואי אית בה תיוהי סתרו ליה ובני ליה אפי' במקום אחר ובלבד מדעת הפרנסי' אבל שלא מדעת הפרנסים לא

Il en résulte que, pour un Beith Haknesset où l’on prie, même tous les habitants ne peuvent a priori le démolir pour en refaire un au même endroit ou ailleurs, par crainte de négligence. S’il a des défauts, ils peuvent le démolir et reconstruire, même ailleurs, mais avec l’accord des représentants.

וכ"ש היכא דבנו בי כנישתא אחרינא או דזבניה ליה ומצלו התם פקעה קדושתה דאידך ואע"ג דלית בה תיוהי כלל סתרי ליה או מזבני לה אנפשיהו מש"כ בס"ת ותשמישי קדושת דלית בהו לזבוניה מעולם אלא לעילויא ואפי' כל בני העיר דהא כלהו ניחא בספר דיליה הוא שאין למוכרו אלא לעילויא

À plus forte raison, s’ils ont construit ou acheté un autre Beith Haknesset et y prient, la sainteté du premier a disparu : même sans défaut, ils peuvent le démolir ou le vendre séparément. Le cas du rouleau de Torah et des accessoires de sainteté est différent : ils ne se vendent jamais, sauf pour une affectation supérieure, même par tous les habitants. La formulation suivante, relative au propriétaire de son propre rouleau, est incertaine (sens à vérifier) ; la restriction à une affectation supérieure y est réaffirmée.

ודכ"ע כל שהתנו עליו בתחלתו בין יחיד בין רבים הכל לפי תנאם ויחיד שעשה ס"ת למוכרו רשאי או אם עשאו לקרות בו ולמוכרו כל זמן שירצה וכן כל כיוצא בזה:

Tous reconnaissent que, si une condition a été posée dès l’origine, par un particulier ou une collectivité, on suit cette condition. Le particulier qui a fait un rouleau pour le vendre en a le droit ; de même, s’il l’a fait pour y lire et le vendre lorsqu’il le voudra, et pour tout cas semblable.

ואמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי פי' לבתר דלא מצטרכי ליה כדאמרי':

Rava dit : « Ce Beith Haknesset peut être échangé ou vendu. » Cela concerne le moment où l’on n’en a plus besoin, comme nous l’avons expliqué.

אוגרה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתה קימא כדמעיקרא פי' ולא דמי למוכר על תנאי דשרי ר"מ ואפי' רבנן נמי לא אסרי אלא משום צד רבית ולא משום קדושה דהתם מכירה גמורה היא לשעתה ולגמרי נסתלקו ממנה בני העיר ואין דעתם בו לאותו זמן וה"ל כשופר ולולב לאחר זמנם עד שיבא זמן אחר

« Le louer ou l’hypothéquer est interdit : il conserve sa sainteté initiale. » Ce n’est pas comparable à la vente sous condition, permise par Rabbi Méïr. Même les Sages ne l’interdisent qu’en raison d’une éventualité d’intérêt, et non de la sainteté : c’est alors une vente entière pour sa durée ; les habitants s’en sont totalement retirés et n’ont plus d’intention à son égard pendant ce temps. Il ressemble au chofar et au loulav après leur temps, jusqu’au retour d’un autre temps.

אבל אוגרה ומשכנה אע"ג דשכירות קניא נכסי בעלים הראשונים היא ולא נסתלקו מגופה לגמרי ועדיין דעתם על זה וכיון שכן וראויה למצותה יש בה משום קדושה

Mais, dans la location ou l’hypothèque, bien que la location confère une acquisition, le bien reste celui des premiers propriétaires ; ils ne se sont pas entièrement retirés de sa substance et ont encore leur intention fixée sur lui. Puisqu’il est apte à sa mitsva, il conserve sa sainteté.

דלא נפקא מקדושתה אלא במעשה גמור וקיים שיתקנו ממנה לגמרי דהשתא איכא גילויים דלית להו ריעותא בגווה ואפי' אינם צריכין לה דאית להו בי כנישתא אחריתי

Il ne perd sa sainteté que par un acte complet et durable de dessaisissement ; la formulation de la source relative à cet acte et à leur intention est incertaine (sens à vérifier). Cela vaut même s’ils n’en ont plus besoin parce qu’ils ont un autre Beith Haknesset.

וזהו חומר בב"ה יותר משאר תשמישי מצות מפני שזה דבר קבוע וניכר ואין כבוד המצוה להשתמש בקלות ראש בעוד שהיא ברשותנו כדמעיקרא:

C’est une rigueur du Beith Haknesset par rapport aux autres accessoires de mitsva : c’est un bien fixe et visible, et le respect de la mitsva ne permet pas un usage léger tant qu’il reste en notre possession comme auparavant.

לבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אואפינהו אסור פי' בשאלה וה"ה לאוגרינהו ומשכונינהו אלא דלא נקט הכי משום דלא שייך בהו

« Pour les briques aussi, les échanger ou les vendre est permis ; les prêter est interdit. » Il s’agit du prêt avec restitution des mêmes objets. La même règle vaut pour la location et l’hypothèque ; le texte ne les mentionne pas, ces opérations n’étant pas adaptées ici.

דאלו בהלואה היינו חליפין ושרי:

Si c’était un prêt avec restitution d’équivalents, ce serait un échange et il serait permis.

וה"מ דעתיקא אבל בחדתא שרי ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דהכא כטווי ליארג דמיא פי' דלא חשיבא הזמנה מילתא אלא בעושה מעשה במלאכה שבה ראוי הדבר ההוא לאותו הענין שהזמינה כגון אורג בגד למת לאביי ולית הלכתא כותיה

Cela concerne les anciennes briques ; les neuves sont permises, même selon celui qui donne un effet à l’affectation, car elles sont comparables au fil destiné au tissage. L’affectation ne prend effet que par le travail qui rend l’objet apte à l’usage prévu : par exemple, selon Abayé, tisser un vêtement pour un mort. La halakha ne suit pas son opinion.

מי' ש"מ בדבר שהוא גופן קדוש דהזמנה מילת' ובעי כבוד לשמן כגון ס"ת ותפלין ומזוזות לא בעי הזמנה זו אלא במלאכה אחרונה שבה נעשה עוד ראוי למצותו ולא במלאכות שקודם לכן וכן הורה לי רבינו נר"ו:

Cependant, on en apprend que, pour un objet dont le corps est saint et où l’affectation a un effet — rouleau de Torah, tefilin ou mezouzot —, cette affectation n’est requise qu’au dernier travail qui le rend apte à sa mitsva, non aux travaux précédents. La source ajoute une exigence formulée comme « honneur à leur intention » (sens à vérifier). Ainsi me l’a enseigné notre maître.

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא פי' הריף ז"ל כשנתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ואלו כשמכרו הפרנסי' בלחוד דכ"ע אסיר דלעילויא בעי וליתא

« Le don fait l’objet d’un désaccord entre Rav A’ha et Ravina. » Le Rif explique qu’il s’agit d’un don par les sept représentants en présence des habitants. Si les représentants agissent seuls, tous interdisent : une affectation supérieure serait nécessaire, et il n’y en a pas. La source emploie ici un verbe de vente dans cette discussion sur le don (sens à vérifier).

ותימא א"כ מ"ט דמאן דאסר שמשום דליכא דפקעה קדושתה דהא אמרי' לעיל דמכר אפי' למשתי ביה שיכרא שפיר דמי

Difficulté : pourquoi celui qui interdit invoque-t-il l’absence de contrepartie sur laquelle reporter la sainteté ? On a dit plus haut qu’une vente permet même de boire de la bière avec le prix !

וי"ל לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דכיון דשקלי זוזי לא מחזי כזלזול דמאן דשתו בהו שיכרא הלואה הוא דשקלי להו וכי מצטרכי מעלי במידי אחרינא אבל במתנה דלא שקלי מידי דחזי לעלמא דפקעה בהו קדושת אסיר

Pour expliquer l’opinion de notre maître, on peut répondre que, là-bas, puisqu’on reçoit de l’argent, cela ne paraît pas dégradant : ceux qui en boivent de la bière le prennent comme un prêt, et, au besoin, l’affecteront à une autre chose plus élevée. Mais dans un don, où l’on ne reçoit rien de visible permettant le retrait de la sainteté, ce serait interdit.

מי' לא אלא הכא במתנה מז' טובי העיר שלא במעמ' אנשי העיר קיימא ואמתני' קאי הא כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין לעשות ממנה כל מה שירצו כל זמן שאין צריכין לה

Cependant, l’explication retenue ici vise un don par les sept représentants sans la présence des habitants, en prolongement de la Michna. S’ils vendent en présence des habitants, ils peuvent en faire ce qu’ils veulent tant qu’ils n’en ont plus besoin.

והכא בהא פליגי מר סבר במה תפקע קדושתי' ומר סבר אי לאו דהוו להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה פי' לאו למימרא דחשיב בזכינא בהנאה שקבלו ממנו מדבר דההיא הנאה כבר (א"ה נר' דצ"ל כבר הלכה)

Le désaccord est alors le suivant : l’un demande par quoi la sainteté disparaîtrait ; l’autre dit qu’ils ne lui auraient pas donné sans un avantage reçu de lui. Cela ne signifie pas que le don est juridiquement acquis en échange d’un avantage reçu antérieurement : celui-ci est déjà passé. [L’éditeur propose ici de compléter : « il est déjà passé ».]

ואפי' יהיב להו מעיקרא ח"ת ואיתיה בענין אין זה טעם מספיק ליתן לו ב"ה של כל ושלא יהא בו בזוי מצוה דההיא מתנה כבר זכינו בה ואין דעת בני העיר שיפקעו הפרנסי' מצותן אלא כשיקחו ואח"כ דבר הניכר שהוא תשלומי מצוה זו

Même s’il leur a donné auparavant quelque chose encore présent, ce ne suffit pas à justifier le don du Beith Haknesset collectif sans dégradation de la mitsva : ce qu’il a donné leur est déjà acquis. L’abréviation qualifiant cet ancien don et une partie de la formulation sont incertaines (sens à vérifier). Les habitants ne veulent pas que leurs administrateurs suppriment leur mitsva, sauf en recevant en retour une contrepartie reconnaissable de celle-ci.

אלא הכי קאמרינן דהאי גברא כבר יהיב להו מתנה כיוצא בו וידעי ביה פרנסים דכל היכא דאצטריך לן (א"ה נר' דצ"ל יהיב לן) ואלולי שמניחין אותו בכך בודאי לא היו נותנים לו

Voici plutôt le sens : cet homme leur a déjà fait un don comparable ; les administrateurs savent qu’à chaque besoin il leur donnera. [L’éditeur propose ici la lecture « il nous donnera ».] Sans cette disposition qu’ils lui connaissent, ils ne lui donneraient certainement pas.

הילכך אלו מכרו לו והפקי' אצלו המעות עד עת צורך שרי השתא נמי דיהבו ליה כפקדון נינהו גביה דכל היכא דאצטריך לן יהיב לן וההיא שעתא הדר ה"ל מתנה כזבינא

S’ils lui vendaient en laissant l’argent en dépôt chez lui jusqu’au besoin, ce serait permis. Maintenant aussi, ce qu’ils lui donnent est comme un dépôt auprès de lui : chaque fois qu’ils auront besoin, il donnera ; alors le don sera devenu comme une vente.

דהא פרישנא לא מדין פדיון היא אלא מדין מנהג כבוד ודלא לאכחושי מצוה האי גונא ליכא אכחושי מצוה והשתא א"ש לישנא דאמר הדר ה"ל מתנה כזבינא כלומר דלר"י מקבלים מינה מתנה להכא הדר הויא מתנה דיהבינן ליה אז כזבינא

Nous avons expliqué qu’il ne s’agit pas d’un rachat, mais d’une règle de respect et du souci de ne pas amoindrir la mitsva. Dans ce cas, elle n’est pas amoindrie. La formule « le don devient ensuite comme une vente » s’explique ainsi ; l’abréviation introduisant la proposition suivante est incertaine (sens à vérifier). Quand ils recevront de lui un don, leur don antérieur deviendra comme une vente.

ומאי דקאמר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה דמשמע על שעבר היינו כדאמרן כי לפי מה שנהג עמהם עד עכשיו ליותר משלו לבני העיר לענינים אלו מכירים בו שיעשה כן מכאן ולהבא לעת הצורך מפי מורי רבינו נר"ו ופסק הריף ז"ל הלכתא כמאן דשרי:

L’expression « sans l’avantage qu’ils ont reçu de lui », qui semble viser le passé, a ce sens : sa conduite envers eux jusqu’à présent, en donnant de ses biens aux habitants pour ces besoins — formulation intermédiaire incertaine (sens à vérifier) —, leur fait connaître qu’il continuera au besoin. Ainsi l’ai-je reçu de mon maître. Le Rif tranche selon celui qui permet.

ההוא בי כנישתא דרומאי פי' שעשאוה רומים לישראל או שעשואה ישראלים שבאו מרומי למחנה דהוה סמיכה לההוא ביתא דהוה ביה שכבא והוה כוותא ביניהו פי' חלון שיש בו פותח טפח ומביא את הטומאה דרך שם לב"ה ולא יכלי כהני למיעל לצלויי ולמפרס ידיהו

« Le Beith Haknesset des Romains » : soit les Romains l’avaient fait pour Israël, soit des Israélites venus de Rome l’avaient fait ; le nom du lieu est incertain (sens à vérifier). Il était voisin d’une maison contenant un mort, avec une fenêtre entre les deux : une ouverture d’un téfa’h qui transmettait l’impureté au Beith Haknesset. Les prêtres ne pouvaient y entrer pour prier et étendre leurs mains [pour la bénédiction].

אתו לקמיה דרבא א"ל דלו תיבותא דלית בה ספרי השתא אותבוה דה"ל כלי העשוי לנחת כלו' להיות מונח במקום אחר ואינו מטלטל כ"ש כשהוא מלא ואינו מקבל טומאה דלא הויא דומי' דשק שמטלטל מלא וריקם וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ לפני הטומאה

Ils vinrent devant Rava, qui dit de déplacer l’arche, alors sans livres, et de la poser là. Elle serait un ustensile fait pour rester en place, non destiné au transport, à plus forte raison plein. Elle ne contracte pas l’impureté, n’étant pas comparable au sac transportable plein et vide. Ce qui ne contracte pas l’impureté fait écran devant elle.

וכן בשלהי שבת שפקקו את המאור בטפיח בשבת בחוץ מכלי הטומאה ק' לן היאך חוצץ דהאי לא מבטל ליה לעולם דא"כ ה"ל עושה דופן בשבת אבל רש"י ז"ל נשמר שם ופי' דכיון דלא מיהדק ליכא משום דופן אע"ג דמבטל ליה

De même, à la fin de Chabbat, on a bouché l’ouverture avec un tafia’h pendant Chabbat. La formulation concernant son rapport à l’impureté est incertaine (sens à vérifier). Une difficulté se pose : comment fait-il écran, puisqu’on ne le laisse pas là définitivement ? Sinon, on fabriquerait une paroi pendant Chabbat ! Rachi a pris garde à cela : comme il n’est pas ajusté fermement, cela ne forme pas une paroi, même si l’on le laisse là.

מיהו הא דהכא ק' ובתוספתא פי' דבמיעוט חלון הוא ודבעי' דמבטל ליה לעול' אבל לסגור הפתח ולעשו' חציצה לא בעי' ביטול אלא כל שאינו מקבל טומא' חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו כלל

Mais notre cas demeure difficile. L’explication rapportée au nom de la Tossefta distingue : c’est pour réduire une fenêtre qu’il faut laisser l’objet là définitivement ; pour fermer l’ouverture et faire écran, il suffit qu’il ne contracte pas l’impureté, même sans l’y laisser.

ואע"ג דבההיא שמעתא דאלו חוצצין בפני הטומאה אקשי' בפרק לא יחפור והא לא מבטל ליה לאו דוקא חוצצין ולישנא דגמרא הוא ואין במשנת מס' אהלות חוצצין

Certes, au chapitre Lo ya’hpor, à propos des choses faisant écran à l’impureté, on objecte qu’on ne les laisse pas là. Mais le mot « faisant écran » n’y serait pas précis : c’est la formulation de la Guemara, et non celle de la Michna d’Ohalot.

א"נ דכי אקשי' התם דבעי ביטול היינו לגבי אוכלין שמקבלין טומאה וכיוצא בהם וכל כמה דלא מבטל להו להוציאם מתורת אוכל מקבלין טומאה ואין חוצצין אבל כשאינו מקבל טומאה ככלי העשוי לנחת וכעין טפיח של חרס שאינו מקבל טומאה מגבו אינו צריך ביטול וכי אקשי' התם והא לא מבטל ליה היינו בשאר דברים כגון תבן וגרוגרות שהן אוכלים אבל בשאר דברים לא בעי ביטול גבי חציצה כלל

Ou bien l’exigence de les laisser là vise les aliments et choses semblables, susceptibles de contracter l’impureté. Tant qu’on ne les retire pas du statut d’aliment, ils contractent l’impureté et ne font pas écran. Mais un objet qui ne la contracte pas — ustensile destiné à rester fixe, ou récipient en terre qui ne la contracte pas par son dos — n’exige pas cette décision. L’objection viserait donc les autres matières comme la paille et les figues sèches, qui sont des aliments, non les autres objets.

מיהת דעת מורי רבינו נר"ו דמעולם בשום דבר דמבטל ליה לעולם אלא כיון דקא מבטל ליה בזמן החציצה כהא דהכא בהכי סגי והיינו דטפיח לא חשיב דופן משום דלא מבטל ליה לדורות אלא לזמן החציצה

L’opinion de mon maître est cependant que, pour aucun objet, il n’est jamais nécessaire de le laisser là pour toujours : il suffit de le destiner à cette place pour le temps où il fait écran, comme ici. Le tafia’h ne compte donc pas comme une paroi : on ne le laisse pas pour les générations futures, mais pour ce temps seulement.

וכעין כ"ח בשבת שהוא חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו אלא לשבת שאינו בר ביטול וכדכתיבנא התם בה"ד:

Le texte donne encore une comparaison concernant Chabbat, avec une abréviation et une formulation incertaines (sens à vérifier), puis renvoie à l’explication écrite à cet endroit ; l’abréviation de ce renvoi est elle aussi à vérifier (sens à vérifier).

א"ל והא זימנין דמטלטלי ליה כי מנח ספרא עליה וה"ל כלי המטלטל מלא וריקם א"ל א"ה אסיר תימה מה מספקא להו ובמאי שקלו וטרו בהא דהא קי"ל דכלי שאינו מקבל טומאה היינו כלי שמחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דהיינו ס' סאה ודהשתא אינו מטלטל מלא וריקם כדאי' התם וכיון דכן ליחזי אי אית ביה האי שיעורא או לא

Ils lui dirent : « On la déplace parfois avec un rouleau dessus ; elle est donc transportable pleine et vide. » Il répondit : « Dans ce cas, c’est interdit. » Difficulté : quel était leur doute et pourquoi discuter ? Nous savons que l’ustensile ne contractant pas l’impureté contient quarante séa de liquide, soit deux kor de matière sèche, c’est-à-dire soixante séa. Il n’est alors pas transporté plein et vide. Qu’ils regardent donc si l’arche a cette capacité !

וי"ל דתרי דיני נינהו וכל שיש לראותו שיעור שמן הסתם אינו מטלטל מלא שוב אינו מקבל טומאה ואע"ג דלפעמים מטלטל ליה הכי בטלה דעתם אצל כל אדם שכבר יצא מתורת כלי

Il faut distinguer deux règles. Un ustensile de cette capacité, normalement non transporté plein, ne contracte plus l’impureté, même si on le transporte parfois ainsi : cet usage particulier ne compte pas face à celui de tous, puisqu’il est sorti du statut d’ustensile [susceptible d’impureté].

וכן כלי העשוי לנחת שאינו מטלטל לעולם מלא וריקם אעפי שאין בו שיעור זה אינו מקבל טומאה והיינו מה דאמר להו רבא דתיבותא דא אע"ג דלית בה שיעורא כיון שעשויה לנחת אינה מקבלת טומאה וחוצצת וכיון דא"ל דזימנין דמטלטלין לה אמר דמקבלה טומאה ולא חייצא כיון דלית בה שיעורא כך פי' בתוספות:

De même, un ustensile destiné à rester en place, jamais transporté plein et vide, ne contracte pas l’impureté même sans cette capacité. Rava leur disait donc que cette arche, quoique plus petite, était fixe et faisait écran sans contracter l’impureté. Lorsqu’ils lui dirent qu’on la déplaçait parfois, il répondit qu’elle la contractait et ne faisait pas écran, puisqu’elle n’avait pas la capacité requise. Ainsi expliquent les Tossafot.