La Guemara en hébreu, avec ses commentaires traduits.
Du Beith Haknesset au Beith Hamidrach ; vendre un rouleau de Torah ; affecter les surplus et la tsedaka ; les conditions de vente et l’intérêt ; les qualités des sages et leur longévité.
Touchez un mot souligné dans la Guemara : les commentaires correspondants s’ouvrent juste en dessous, chacun en petites unités d’hébreu suivies de leur traduction française. Touchez de nouveau pour les refermer. La couleur du soulignement indique le commentateur. Les crochets [ ] sont des précisions éditoriales ; « (sens à vérifier) » signale une lecture ou une expression incertaine.
117 commentaires · 8 commentateurs
La première ligne poursuit la discussion de 26b sur le Beith Haknesset et le Beith Hamidrach.
כוותיה דרב פפי מסתברא דא"ר יהושע בן לוי בהכ"נ מותר לעשותו בית המדרש ש"מ
כוותיה דרב פפי מסתברא - מהכא משמע דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי דר' יוחנן מדמייתי ראיה דהלכה כרב פפי משום דרבי יהושע בן לוי קאי כוותיה אע"ג דרבי יוחנן פליג עליה:
« L’opinion de Rav Pappi est vraisemblable » : on voit d’ici que la halakha suit Rabbi Yehochoua ben Lévi face à Rabbi Yo’hanan. On prouve en effet que la halakha suit Rav Pappi parce que Rabbi Yehochoua ben Lévi partage son opinion, bien que Rabbi Yo’hanan la conteste.
אמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא והלכתא כרב פפי דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש בהמ"ד אסור לעשותו בית הכנסת אלמא בית המדרש עדיף:
Rav Pappi dit au nom de Rava : transformer un Beith Haknesset en Beith Hamidrach est permis ; l’inverse est interdit. Rav Pappa rapporte au nom de Rava l’inverse. La halakha suit Rav Pappi : Rabbi Yehochoua ben Lévi dit qu’on peut transformer un Beith Haknesset en Beith Hamidrach, mais non l’inverse. Le Beith Hamidrach a donc un degré supérieur.
דרש בר קפרא מאי דכתיב (מלכים ב כה, ט) וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש בית ה' זה בהמ"ק בית המלך אלו פלטרין של מלך ואת כל בתי ירושלם כמשמען ואת כל בית גדול שרף באש ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה
וישרף את בית ה' ואת כל בית גדול - בנבוזראדן כתיב:
« Il brûla la maison de Hachem et toute grande maison » : cela est écrit à propos de Nevouzaradan.
כתיב ואת בית גדול שרף באש.
Il est écrit : « Et toute grande maison, il la brûla par le feu. »
ריב"ל אמר בית המדרש הוא מקום שמגדלין בו תורה כדכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ור' יוחנן אמר בית הכנסת מקום שמגדלין בו תפלה:
Rabbi Yehochoua ben Lévi dit : il s’agit du Beith Hamidrach, lieu où l’on fait grandir la Torah, comme il est écrit : « Il grandira la Torah et la rendra glorieuse. » Rabbi Yo’hanan dit : le Beith Haknesset, lieu où l’on fait grandir la prière.
מ"ד תורה דכתיב (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ומ"ד תפלה דכתיב (מלכים ב ח, ד) ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד
תסתיים דר' יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה דאמר ר' יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ש"מ:
תסתיים - יש סימן:
« On peut identifier » : il existe un indice.
מותר לעשות בית המדרש - אלמא בית המדרש הוי בית גדול:
« Il est permis d’en faire un Beith Hamidrach » : le Beith Hamidrach est donc la « grande maison ».
אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו': איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור או דלמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא שפיר דמי
פיסקא אבל (מקום) אם מכרו תורה לא יקחו ספרים איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן וליקח בדמיו חדש.
Passage : « Mais [mot ajouté dans la source à cet endroit : (sens à vérifier)] s’ils ont vendu une Torah, ils n’achèteront pas de livres. » La question leur fut posée : peut-on vendre un vieux rouleau de Torah et en acheter un neuf avec son prix ?
ודייקינן ממתניתין דקתני אם מכרו תורה לא יקחו ספרים הא תורה דיעבד שרי.
Nous déduisons de la Michna, qui enseigne : « S’ils ont vendu une Torah, ils n’achèteront pas de livres », qu’après coup, acheter une Torah est permis.
Ce commentaire du Rachba, classé en 25b, explique la question et les enveloppes discutées ici.
מטפחות לוקחין ספרים. יש לי לפרש מטפחות ספרים לוקחים ספרים אבל מטפחות ספר תורה לא יקחו בדמיהם ספרים דהיינו נביאים וכתובים, והא דתנן נמי ספרים לא יקחו מטפחות לספרים קאמר אבל לספר תורה לוקחין,
« Avec les enveloppes, on achète des livres. » Je pourrais expliquer qu’il s’agit des enveloppes des livres ; celles d’un rouleau de Torah ne permettraient pas d’acheter des livres, c’est-à-dire les Prophètes et les Écrits. De même, « avec les livres, on n’achète pas d’enveloppes » viserait celles des livres ; pour un rouleau de Torah, ce serait permis.
וכדמשמע נמי לכאורה בגמרא (לקמן מגילה כז, א) דאיבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסיר או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי תא שמע גוללין ספר תורה במטפחות חומשין וכו' במטפחות חומשין אין במטפחות ספר תורה לא, דאלמא מטפחות ספר תורה כספר תורה.
La Guemara paraît d’abord le suggérer : peut-on vendre un vieux rouleau pour en acheter un neuf, puisqu’on ne l’élève pas, ou parce qu’aucune élévation supérieure n’est possible ? Elle cite : on enveloppe une Torah dans les enveloppes de ’houmachim ; donc dans celles-ci, mais pas dans celles d’une Torah. Cela laisserait entendre que les enveloppes d’une Torah ont le statut de la Torah.
ומיהו אינו נראה לפרש כן דודאי אפילו נביאים וכתובים קדושין ממטפחות ספר תורה, וספרים אין לוקחין מטפחות סתמא קתני ואלמלא כן הוה ליה לפרושי אין לוקחין מטפחות ספרים.
Mais cette explication ne paraît pas juste : même les Prophètes et les Écrits sont certainement plus saints que les enveloppes d’une Torah. La formule « avec les livres, on n’achète pas d’enveloppes » est générale ; sinon, il aurait fallu préciser « enveloppes de livres ».
וכן מצאתי מפורש בירושלמי (פ"ג ה"א), דגרסינן התם מטפחות לוקחין ספרים אפילו מטפחות ספר תורה וחומשין לוקח בהן נביאים וכתובים, ספרים לא יקחו מטפחות אפילו נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין.
Je l’ai trouvé explicitement dans le Yerouchalmi : avec les enveloppes, même de Torah ou de ’houmachim, on achète les Prophètes et les Écrits ; avec les livres, même les Prophètes et les Écrits, on n’achète pas d’enveloppes de Torah ou de ’houmachim.
והא דתניא גוללין תורה במטפחות חומשים ואין גוללין נביאים וכתובים במטפחות חומשין, לאו למימרא שתהא קדושת מטפחות תורה וחומשין חמורה מקדושת נביאים וכתובים, אלא כל שאין אתה מעלה אותן ממש ממטפחות לספרים אלא שאתה מגרע בתשמישן הרי זה כמגרע נמי בדמי תורה ומורידן לקדושת ספרים,
La baraïta qui permet d’envelopper une Torah dans les enveloppes de ’houmachim, mais pas les Prophètes et les Écrits dans celles de ’houmachim, ne signifie pas que ces enveloppes soient plus saintes que les Prophètes et les Écrits. Lorsque tu ne les élèves pas véritablement d’enveloppes à livres mais diminues leur usage, c’est comme si tu abaissais le prix d’une Torah à la sainteté des autres livres.
וכן אם אין אתה מעלה בתשמישן ומשתמש אתה בהן בכיוצא בקדושת מי שנשתמש בהן הרי זה כאילו אתה מוציא מעות ספר תורה זה בכיוצא בו, הא לעלות בדמי מטפחות ולקנות מהן ספרים שפיר דמי דהא עילויי מעלינן בהו טובא.
Si tu n’élèves pas leur usage et les emploies pour un objet de sainteté équivalente à celui qu’elles servaient, c’est comme dépenser le prix de ce rouleau pour un équivalent. Mais élever le prix des enveloppes en achetant des livres est permis : c’est une véritable élévation.
Ce commentaire sur la formulation de la Michna est cité ici par Sefaria en raison de la preuve discutée en 27a.
הא דקתני בכולה מתניתין מכרו ולא קתני מוכרין דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, נראה לי משום דאי קתני מוכרין משמע דלא סגיא בלאו הכין,
Toute la Michna dit « ils ont vendu », et non « on vend », ce qui semble permettre seulement après coup. Il me semble que « on vend » pourrait laisser entendre qu’on doit nécessairement procéder ainsi.
ואע"ג דבגמרא (לקמן מגילה כז, א) בבעיא דמהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אתי למיפשטה מדקתני אבל מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחינן מתניתין בדיעבד, התם דיחויא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא קאמר אלא במכר תורה הא במכרו רחובה של עיר ובכל הנך לא, ולדברי אותו מתרץ דילמא נקט כולה מתניתין מכרו אטו מכרו תורה לא יקחו ספרים.
Dans la question sur la vente d’un vieux rouleau pour un neuf, la Guemara tente certes de prouver de « s’ils ont vendu une Torah, ils n’achèteront pas de livres » qu’un rouleau pour un rouleau est permis, puis répond que la Michna vise l’après-coup. Mais ce n’est qu’une manière de repousser la preuve. Même alors, cela n’est dit que de la vente d’une Torah, non de la place publique ni des autres objets. Selon cette réponse, peut-être toute la Michna adopte-t-elle cette forme en raison de la clause sur la Torah.
כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי. מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן.
« Puisqu’on ne l’élève pas, est-ce interdit, ou, puisqu’aucune autre élévation n’est possible, est-ce permis ? » Il me semble qu’ils tiennent pour évident que, lorsqu’une élévation est possible, il faut la faire.
והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה.
Ainsi, plus loin, « pas de ’houmachim dans les enveloppes d’une Torah » laisse entendre : pas des ’houmachim, mais une Torah, oui. On ne déduit pas : pas dans celles d’une Torah, mais dans celles d’autres ’houmachim, oui. Il est donc évident que des ’houmachim ne vont pas dans les enveloppes d’autres ’houmachim lorsqu’on peut les élever à une Torah.
והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן (לעיל מגילה כו, א) אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא (לעיל שם) ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן.
De même, quand on déduit de « s’ils ont vendu une Torah, ils n’achèteront pas de livres » qu’une Torah pour une Torah serait permise, on doit répondre que la Michna vise l’après-coup, la question l’a priori. On n’objecte pas à partir du début : « avec les livres, ils achètent une Torah », donc une Torah et non d’autres livres. C’est pour la raison donnée : quand on peut élever, on élève.
ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא (לעיל שם) ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק.
Mais la fin me pose difficulté : « avec les livres, ils n’achèteront pas d’enveloppes » semble permettre des livres pour des livres. La Michna ne fournit donc aucune preuve ; les raisonnements précédents, eux, permettent une déduction.
ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מטפחות),
Il m’est aussi possible de dire que la question ne concerne que le rouleau de Torah, en raison de sa sainteté plus rigoureuse, ou ses accessoires tels ses enveloppes : les employer pour un autre rouleau, et non les vendre pour acheter d’autres livres ou enveloppes, comme expliqué sur la Michna.
והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.
C’est pourquoi on ne cite ici que la Torah et ses accessoires, sans déduire des autres objets de la Michna, ni de son début ni de sa fin. Dans la baraïta des enveloppes, on n’examine également que l’enveloppement d’une Torah dans les enveloppes d’une Torah, non celui des ’houmachim ou des Prophètes. Pour les livres, la vente d’une arche ou d’enveloppes, même de Torah, afin d’en acheter d’équivalents serait donc permise sans élévation ; à plus forte raison pour un Beith Haknesset ou un Beith Hamidrach. Cela demande examen.
כבר ביארנו שספר תורה אסור למכרו ואפי' ליקח חדש אסור אע"פ שיש בו עלוי דמים הואיל ואין שם עלוי קדושה ובדיעבד מה שעשה עשוי הואיל ואי אפשר לעלות בה
Nous avons expliqué qu’il est interdit de vendre un rouleau de Torah, même pour en acheter un neuf ayant une valeur supérieure, puisqu’il n’y a pas d’élévation de sainteté. Après coup, ce qui a été fait est fait, puisqu’une élévation est impossible.
ויחיד שיש לו ס"ת וצריך ללמוד תורה ולישא אשה מוכרה אף לכתחלה ואע"פ שאף תורה בתורה אסור ללמוד שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה ולישא אשה שנאמר לא תהו בראה
Un particulier peut vendre a priori son rouleau s’il en a besoin pour étudier la Torah ou épouser une femme. Malgré l’interdiction d’une Torah pour une Torah, l’étude est différente car elle conduit à l’action ; le mariage s’appuie sur « Il ne l’a pas créée pour le néant ».
ומ"מ אף לאלו יעכב את הדבר בכל מה שאפשר לו ולשאר הדברים מיהא אמרו דרך כלל אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלא שכל שביחיד אם עשה עשוי ועושה מן הדמים מה שירצה ובמסכת בכורים אמרו מוכר אדם ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומפני חיי נפש:
Même pour ces motifs, il retardera autant que possible cette décision. Pour les autres, on dit généralement que, même sans avoir de quoi manger, celui qui vend un rouleau de Torah ou sa fille ne voit jamais de signe de bénédiction. Mais, pour un particulier, après coup la vente produit son effet et il dispose du prix. Le traité Bikkourim dit qu’on peut vendre un rouleau pour étudier, se marier et assurer sa subsistance.
תא שמע אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה
דיעבד - שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומשום הכי מותר ליקח בדמיו ספר תורה שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעיא לן למכור לכתחילה לכך:
« Après coup » : ils l’ont déjà vendu, comme l’indique « ils ont vendu une Torah ». C’est pourquoi on peut acheter un rouleau de Torah avec son prix ; sinon, qu’achèterait-on avec cet argent ? Notre question concerne une vente entreprise dès le départ dans ce but.
ת"ש גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחות נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת
חומשין - ספר תורה שאין בו אלא חומש אחד:
« ’Houmachim » : un rouleau de Torah ne contenant qu’un seul des cinq livres.
אבל לא נביאים וכתובים במטפחות ספר תורה - שמוריד המטפחות מקדושתן:
« Mais pas les Prophètes et les Écrits dans les enveloppes d’un rouleau de Torah » : on ferait descendre les enveloppes de leur sainteté.
ומיבעיא לן לכתחילה מאי ואתינן למיפשטה מהא דתניא גוללין ס"ת במטפחות חומשין. וחומשין במטפחות נביאים וכתובים כו' ואסיקנא ליכא למשמע מינה.
Notre question porte sur l’autorisation a priori. Nous tentons de la résoudre par la baraïta : « On enveloppe un rouleau de Torah dans les enveloppes de ’houmachim, et des ’houmachim dans celles des Prophètes et des Écrits, etc. » Nous concluons qu’on ne peut rien en déduire.
גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחו' נביאי' וכתובים שהרי עכשו מעליו בקדושת מטפחות אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת
On enveloppe un rouleau de Torah dans les enveloppes de ’houmachim, et des ’houmachim dans celles des Prophètes et des Écrits : on élève ainsi la sainteté des enveloppes. Mais on n’enveloppe pas les Prophètes et les Écrits dans celles des ’houmachim, ni des ’houmachim dans celles d’un rouleau de Torah.
מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובי' אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה הא נביאים וכתובים בענין זה שוים
On pose une Torah sur une Torah, une Torah sur des ’houmachim, et des ’houmachim sur les Prophètes et les Écrits ; pas les Prophètes et les Écrits sur des ’houmachim, ni des ’houmachim sur une Torah. Les Prophètes et les Écrits sont égaux à cet égard.
ויש שנוהגין להניח נביאים על גבי כתובים אבל לא כתובים על גבי נביאים ומצד שהם פוסקים כרבי יהודה שאמר בראשון של בתרא שאסור לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן אלמא שאף נביאים וכתובים אינם במדרגה אחת
Certains placent les Prophètes sur les Écrits, mais pas l’inverse. Ils suivent Rabbi Yehouda, au premier chapitre de Baba Batra, qui interdit de réunir Torah, Prophètes et Écrits : chacun doit être séparé. Ils en déduisent que même Prophètes et Écrits n’ont pas le même rang.
ואינה טענה שלא נאמרה שם לענין קדושה אלא שמצד שהם עניינים חלוקים אין ראוי לדבקם והראיה שהרי חכמים אמרו שם כל נביא ונביא בפני עצמו וכן שלרבי מאיר מותר לדבקם אף בתורה ואף אנו פסקנו שם כרבי מאיר ר"ל שמדבקין תורה ונביאים וכתובים כאחד ממה שהוזכר שם שבא לפני ר' כרך אחד שהכל בו והכשירו
Cette preuve ne vaut pas : il ne s’agit pas de sainteté, mais de sujets distincts qu’il ne convient pas de réunir. La preuve est que les Sages y exigent de séparer même chaque prophète ; Rabbi Méïr permet de les réunir même à la Torah. Nous avons nous aussi tranché là-bas selon Rabbi Méïr : on les réunit en un volume, puisqu’un volume contenant l’ensemble fut présenté à Rabbi, qui le valida.
ומ"מ בספרים שלהם שהיו עשויין בגליון צריך להזהר לגללו בדרך שתהא תורה מונחת על נביאים כתובים והוא שיכתוב התורה תחלה ואחריה נביאים וכתובים ונותן עמוד בסוף וגולל מסוף הספר לתחלתו ואינו נותן עמוד בתחלתו ולא אמרו תורה לאמצעיתה נגללת ר"ל שיגלול שני העמודי' אחד מכאן ואחד מכאן עד שיגיע אל האמצע אלא במקום שבו תורה בפני עצמה:
Toutefois, leurs livres étant sous forme de rouleaux, on doit les enrouler de sorte que la Torah repose sur les Prophètes et les Écrits : écrire d’abord la Torah, puis les Prophètes et les Écrits, placer un montant à la fin, et enrouler de la fin vers le début, sans montant au début. La règle selon laquelle la Torah s’enroule vers son milieu — les deux montants roulant chacun d’un côté jusqu’au milieu — ne concerne qu’une Torah séparée.
קתני מיהת גוללים ס"ת במטפחות חומשין מטפחות חומשין אין מטפחות ס"ת לא
במטפחות של חומשין - דקא מעלי להו למטפחות:
« Dans les enveloppes de ’houmachim » : on élève ainsi ces enveloppes.
אבל במטפחות ספר תורה לא - אלמא אין משנין לכיוצא בה אלא למעלה הימנה:
« Mais pas dans les enveloppes d’un rouleau de Torah » : on ne change donc pas leur affectation pour une équivalente, mais pour une supérieure.
אימא סיפא ולא חומשין במטפחות ס"ת הא תורה בתורה ש"ד אלא מהא ליכא למישמע מינה
אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ספר תורה - דהא ירידה היא:
« Dis la fin : mais pas des ’houmachim dans les enveloppes d’un rouleau de Torah » : ce serait une descente.
בפרש"י בד"ה אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ס"ת כו' עכ"ל כצ"ל:
Dans Rachi, au début du commentaire : « Dis la fin : mais pas des ’houmachim dans les enveloppes d’un rouleau de Torah, etc. » C’est ainsi qu’il faut lire.
תא שמע מניחין ס"ת על גבי תורה ותורה ע"ג חומשין וחומשין ע"ג נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשין ולא חומשין על גבי תורה
ת"ש מניחין תורה ע"ג תורה. ותורה ע"ג חומשין כו' ודחינן שאני הנחה דלא אפשר כמה דלא אפשר למכרכיה ולא ליתב דפא אחבריה אלא כשם שכורכין דפא אחבריה כך מניחין תורה ע"ג תורה. ת"ש מהא אין מוכרין ס"ת אפילו ישן ליקח בו חדש.
Viens entendre : « On pose une Torah sur une Torah, une Torah sur des ’houmachim, etc. » Nous repoussons la preuve : la pose est différente, car on ne peut faire autrement. De même qu’on ne peut enrouler sans poser une feuille sur l’autre, on pose une Torah sur une Torah. Viens entendre : on ne vend pas un rouleau de Torah, même vieux, pour en acheter un neuf.
Ce passage suivi du Roch réunit plusieurs sujets de 27a, des rouleaux jusqu’à la tsedaka des voyageurs.
תנו רבנן מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה
Nos maîtres enseignent : on pose une Torah sur une Torah, une Torah sur des ’houmachim, et des ’houmachim sur les Prophètes et les Écrits, mais pas l’inverse.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום רבך שמעון בן גמליאל אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש וא"ר יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה.
Rabba bar bar ’Hana dit au nom de Rabbi Yo’hanan, au nom de Chimon ben Gamliel [le qualificatif précédant son nom dans la source est incertain : (sens à vérifier)] : on ne vend pas un rouleau de Torah, même vieux, pour en acheter un neuf. Rabbi Yo’hanan dit au nom de Rabbi Méïr qu’on ne le vend que pour étudier la Torah ou épouser une femme.
ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם:
Nos maîtres enseignent : on ne vend pas son rouleau de Torah, même sans en avoir besoin. Rabban Chimon ben Gamliel ajoute : même sans avoir de quoi manger, celui qui vend un rouleau de Torah ou sa fille ne voit jamais de signe de bénédiction.
וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר ומכרו והותירו נמי לא אמרן אלא שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה ואפילו לדוכסוסיא מותר מאי דוכסוסיא פרשא דמתא.
« De même pour leurs surplus. » Rava dit : cela ne concerne qu’une vente avec surplus ; après une collecte avec surplus, c’est permis. Même après vente, la restriction ne vise que l’absence de condition posée par les sept représentants en présence des habitants lors de la vente. S’ils l’ont posée alors, c’est permis même pour la doukhsoussia : le cavalier de la ville.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה בידם ומפרנסין בה עניי עירם ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לאותן עניי העיר
Rabba bar bar ’Hana dit au nom de Rabbi Yo’hanan : des habitants en visite dans une autre ville, soumis à une contribution de tsedaka, donnent ; au retour, ils emportent les fonds pour les pauvres de leur ville. Pour un particulier, la contribution revient aux pauvres de la ville visitée.
רב הונא גזר תעניתא עול לגביה רב הונא בר חנילאי וכל בני מאתיה רמו עלייהו צדקה ויהבו כי בעו למיזל אמרו ליה יהבינהו מר וניזול ונפרנס בהו עניי מאתן אמר להו תנינא בד"א בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר וכ"ש אנא דעניי דידכו ודידי עלי סמיכו:
Rav Houna décréta un jeûne ; Rav Houna bar ’Hanilaï et ses concitoyens vinrent, furent soumis à une tsedaka et donnèrent. Au départ, ils lui demandèrent les fonds pour les pauvres de leur ville. Il répondit que cela ne vaut qu’en l’absence d’un sage responsable de la ville ; sinon, les fonds lui sont donnés. À plus forte raison pour lui, puisque les pauvres des deux villes dépendaient de lui.
הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחבריה אלא כיון דלא אפשר שרי הכא נמי כיון דלא אפשר שרי
וקא מותיב דפא אחבריה - דף נגלל על חבירו:
« Il pose une feuille sur l’autre » : une feuille s’enroule sur l’autre.
הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה. קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה.
« Tu parles de la pose ? Elle est différente, car on ne peut faire autrement ; sinon, comment enrouler, puisqu’une feuille repose sur l’autre ? » Difficulté : l’enroulement est différent puisqu’il protège mieux ! Nous admettons qu’on réunit Torah, Prophètes et Écrits en un rouleau, comme dans Baba Batra, tout en interdisant unanimement de poser les Prophètes et les Écrits sur une Torah.
ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון.
On pourrait répondre selon l’opinion qui exige des rouleaux séparés. Mais il aurait fallu objecter : cela convient à cette opinion ; que dire selon celle qui permet de les réunir ? De plus, selon notre halakha qui permet de les réunir, la pose d’une Torah sur une Torah fournirait donc bien une preuve qu’aucune élévation n’est nécessaire. Cela demande examen.
וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל (מגילה כה, ב)-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן.
Le Séfer Hamaor rapporte Rabbi Éphraïm : le début de la Michna semble exiger une élévation, sa fin non ; on ne peut donc en déduire si l’exigence est d’élever ou seulement de ne pas abaisser. Mais la question posée ensuite sur le rouleau — « puisqu’on ne l’élève pas, est-ce interdit ? » — indique qu’il faut précisément élever. Le début « avec des livres, on achète une Torah » impose donc une Torah et non d’autres livres ; la fin « on n’achète pas d’enveloppes » suit cette formulation, mais même d’autres livres restent interdits. Fin de citation.
וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר.
Cela ne suit pas ma seconde explication précédente. Selon ce maître, il faut prendre garde aux enveloppes et aux couronnes des rouleaux, sans les employer même pour un autre rouleau.
ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא.
Toutefois, les dons déposés au Beith Haknesset peuvent servir à tous les rouleaux : ils ont été consacrés à tous, non à un rouleau particulier. Mais ceux gardés chez soi puis consacrés, faits pour un rouleau et déjà utilisés par lui, ne peuvent servir à un autre : il faudrait une élévation.
ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי.
S’ils ont été faits pour un usage même profane, c’est permis : c’est comme y avoir enveloppé sans réserver cet objet à cet usage. Même s’il l’a aussi réservé à la Torah, puisqu’il ne l’a pas réservé à elle seule, c’est permis.
ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין.
Yerouchalmi : Rabbi Yirmeya alla à Goulna, les vit mettre un makhocha dans l’arche, puis interrogea Rabbi Méïr, qui répondit qu’on avait certainement posé cette condition dès le début. Le nom du lieu et le mot makhocha sont à vérifier (sens à vérifier). Rabbi Yona fit un meuble à étages et stipula : en haut pour les livres, en bas pour les objets.
ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי.
C’est une preuve pour ceux qui placent les couronnes de Torah sur la tête du lecteur à l’achèvement de la Torah : c’est permis, car cette condition a certainement été posée dès le début. Rav Haï Gaon interdisait de les poser sur la tête des mariés : ils veulent se parer pour leur propre honneur, usage profane qu’on ne prévoit pas pour un accessoire de sainteté. Ici, c’est pour l’honneur de la lecture ; on peut donc supposer la condition initiale. Voilà ce qui me paraît juste.
תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא.
Tossefta : on prête son enveloppe à un rouleau, puis on la reprend ; les enveloppes des livres passent d’un livre à l’autre. Cela semble prouver qu’aucune élévation n’est requise, mais seulement l’absence d’abaissement. La Guemara ne l’a peut-être pas citée parce qu’elle ne la connaissait pas, ou parce que son texte était défectueux.
אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.
Selon ma seconde explication, où la question ne concerne que la Torah, cette Tossefta peut viser les enveloppes des autres livres : le terme « livres » désigne les Prophètes et les Écrits ; pour la Torah, on dit « Torah » ou « rouleau de Torah », comme dans la Michna. Cela appuie mon explication précédente.
ת"ש דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש
ודחינן התם משום פשיעה שמא ימכר הישן ולא יזדמן לו לקנות חדש. כי קא מיבעיא לן דמנח ס"ת לימכר מהו למכור ישן ולקנות מיד זה החדש.
Nous repoussons la preuve : là-bas, c’est à cause du risque de négligence ; il pourrait vendre l’ancien sans trouver de nouveau rouleau à acheter. Notre question vise un rouleau déjà proposé à la vente : peut-on vendre l’ancien et acheter immédiatement ce nouveau rouleau ?
התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתיב ומנח לאיפרוקי מאי
משום פשיעותא - שמא משימכור שוב לא יקנה ומתוך כך יפסדו הדמים:
« À cause de la négligence » : de peur qu’après avoir vendu il ne rachète plus, et que l’argent se perde ainsi.
כי קאמרינן דמנח לאיפרוקי - שכתוב כבר החדש בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים:
« Nous parlons d’un rouleau prêt à être acquis » : le nouveau est déjà écrit chez le scribe ; il ne reste qu’à lui donner l’argent.
ת"ש דא"ר יוחנן משום ר"מ אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה
אלא ללמוד תורה - להתפרנס בו כשלומד תורה וקס"ד דה"ה לקנות ספר תורה:
« Seulement pour étudier la Torah » : pour vivre pendant qu’on étudie la Torah. On pensait qu’il en irait de même pour acheter un rouleau de Torah.
ת"ש אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שרי.
Viens entendre : « On ne vend un rouleau de Torah que pour étudier la Torah ou épouser une femme. » On en déduirait qu’une Torah en échange d’une Torah est permise.
ש"מ תורה בתורה שפיר דמי דלמא שאני תלמוד שהלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי (ישעיהו מה, יח) לא תהו בראה לשבת יצרה אבל תורה בתורה לא
ודחינן שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה ולא איפשיט בהדיא הלכך אין מוכרין ס"ת לכתחלה.
Nous repoussons la preuve : l’étude de la Torah est différente, car le maître a dit : « L’étude est grande, car elle conduit à l’action. » La question n’a pas été explicitement résolue ; par conséquent, on ne vend pas a priori un rouleau de Torah.
ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו יתר על כן ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם:
שאינו צריך לו - שיש לו אחר:
« Dont il n’a pas besoin » : il en possède un autre.
אינו רואה סימן ברכה לעולם - באותן הדמים:
« Il ne voit jamais de signe de bénédiction » : dans cet argent.
ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאין צריך לו יתר על כן ארשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם:
Nos maîtres ont enseigné : on ne vend pas son rouleau de Torah, même si l’on n’en a pas besoin. Plus encore, Rabban Chimon ben Gamliel dit : même s’il n’a pas de quoi manger, celui qui vend un rouleau de Torah ou sa fille ne voit jamais de signe de bénédiction.
ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו (ואע"ג)[ואיכא] דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו. יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים.
Nos maîtres disent de ne pas vendre son rouleau, même sans en avoir besoin. Certains lisent « même s’il en a besoin », c’est-à-dire un grand besoin de le vendre. Rabban Chimon ben Gamliel ajoute que, même sans avoir de quoi manger, celui qui vend un rouleau et sa fille ne voit jamais de signe de bénédiction : dans ce prix.
(שיהא)[ומיהו] המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר
Cependant, après coup la vente est entière ; le prix lui est permis pour tout usage, sans élévation, puisqu’il a vendu son propre bien. Il équivaut ici à l’ensemble des habitants.
ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו
Puisqu’il n’a pas le droit de le vendre, il semble qu’il ne le soumette pas implicitement au gage de ses autres biens : le créancier ne le saisit pas. S’il l’a expressément engagé, le gage vaut, comme une vente.
התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:
Là-bas, on enseigne que, pour celui qui consacre ses biens, on évalue ses tefilin. Pour le rouleau de Torah, la question reste sans solution et l’on ne l’évalue pas. Cela concerne précisément la consécration : il a peut-être aussi pensé au rouleau, puisque le bien irait au sacré. Mais une vente générale de ses biens ne comprend pas implicitement le rouleau ; de même pour leur engagement.
כל מה שנא' באיסור מכירת דברים הקדושים אינו אלא בשל רבים אבל של יחיד מותר חוץ מספר תורה ואף בס"ת יחיד בדיעבד יעשה מן הדמים מה שירצה כמו שכתבנו:
Tout ce qui a été dit sur l’interdiction de vendre les objets saints concerne ceux de la collectivité. Ceux d’un particulier peuvent être vendus, sauf un rouleau de Torah. Même pour le rouleau d’un particulier, après coup il fera du prix ce qu’il voudra, comme nous l’avons écrit.
וכן במותריהן: אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר
שמכרו והותירו - מכרו אחד מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה מעולה והותירו מהן:
« Ils ont vendu et il reste un surplus » : ils ont vendu l’un de ces objets saints, acheté avec une partie du prix un objet d’une sainteté supérieure, et il reste de l’argent.
אבל גבו - מעות מן הצבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידן מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה:
« Mais s’ils ont collecté » : de l’argent auprès de la communauté pour un rouleau de Torah, qu’ils ont acheté en conservant un surplus. Ils peuvent abaisser son affectation : cet argent n’a pas encore servi à une sainteté supérieure.
פיסקא מכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב וכן במותריהן. אמר רבא לא שנו שאם מכרו רחוב יקחו בדמים בית הכנסת וכן במותריהן. כלומר אם מכרו רחוב וקנו כנסת ונשארו מן הדמים לא יקנו אלא כנסת. וכן כל השנוים במשנתנו
Passage : « S’ils ont vendu un Beith Haknesset, ils n’achèteront pas de place publique ; de même pour leurs surplus. » Rava dit que, lorsqu’ils vendent une place, ils achètent un Beith Haknesset ; de même pour le surplus : après cet achat, le reste ne peut servir qu’à un Beith Haknesset. La même règle vaut pour tous les objets de la Michna.
לא שנו אלא אם מכרו והותירו אבל אם גבו מעות לקנות בית הכנסת וקנו בית הכנסת והותירו מן המעות מותר להן לקנות מה שרוצה.
Cela ne concerne qu’une vente avec surplus. S’ils ont collecté de l’argent pour acheter un Beith Haknesset, l’ont acheté et gardent un reste, ils achètent ce qu’ils veulent.
קתני מיהא אם מכרו רחוב לא יקחו אלא בית הכנסת כו' ומותבינן עליה מהא בד"א שלא התנו. ואוקימנה הכי בד"א שלא התנו בשעה שמכרו אבל אם התנו מעיקרא. כלומר בשעה שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכססיא שהוא פרשא דמתא שרי.
Le texte enseigne néanmoins qu’après vente de la place, on n’achète qu’un Beith Haknesset, etc. On objecte la baraïta qui distingue la présence d’une condition. Nous expliquons : s’ils n’ont pas posé de condition lors de la vente ; mais si les sept représentants l’ont fait dès ce moment, en présence des habitants, même la doukhsoussia, le cavalier de la ville, est permise.
א"ר יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם.
Rabbi Yo’hanan dit : des habitants qui se rendent dans une autre ville et y sont soumis à une tsedaka donnent ; au retour, ils emportent les fonds pour les pauvres de leur ville.
אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה
Rava dit : « Cela ne concerne qu’une vente avec surplus, etc. » Abayé objecte : avec une condition, même la doukhsoussia est permise. Si c’est après une vente, qu’apporte la condition ? On pensait qu’il s’agissait d’une condition avec l’acheteur : quel rapport a-t-il avec cet argent ? Il ne donne rien de son propre chef sur quoi il pourrait stipuler un abaissement de sainteté.
ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי'
On explique qu’il y a bien eu vente et condition : les représentants ont posé la condition en présence des habitants ; la proposition sur le vendeur à cet endroit est incertaine (sens à vérifier). Leur condition permet de rendre les fonds profanes. On aurait pensé qu’après la vente par les représentants sans l’accord des habitants, l’exigence d’élévation ne pouvait plus être supprimée. Il enseigne le contraire ; une condition antérieure à la vente serait évidente.
וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי
Que nous enseignait alors Rava plus haut en permettant tout usage après vente par les sept représentants en présence des habitants ? Une condition peut même permettre après une vente par les seuls représentants, à plus forte raison si tous sont présents ! On répond qu’on déduit effectivement sa règle d’ici : Rava enseigne précisément que la baraïta concerne vente et condition, non collecte et condition comme pensait Abayé.
א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא:
Ou bien on aurait pensé qu’une condition expresse rendant les fonds profanes est différente d’une vente sans précision. La formulation finale, relative à la vente par tous et à la bière, est incertaine (sens à vérifier).
אבל גבו והותירו מותר. קשיא לי דהא תניא (תוספתא שקלים פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר.
« Mais s’ils ont collecté et qu’il reste un surplus, c’est permis. » Difficulté : une baraïta enseigne que le surplus destiné aux pauvres va aux pauvres, et celui destiné aux captifs va aux captifs. Pourquoi notre collecte est-elle différente ?
ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
Peut-être les habitants n’ont-ils pas l’intention de donner le surplus au Beith Haknesset puisqu’ils en ont déjà un ; de même pour un rouleau et tous les cas où un exemplaire suffit. Mais les pauvres et les captifs sont nombreux, leurs besoins quotidiens : on donne donc avec l’intention que le surplus serve à d’autres pauvres ou captifs.
איתיביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפילו לדוכסוסיא מותר
שלא התנו - על מנת לעשות רצוננו מן הדמים:
« Ils n’ont pas posé de condition » : pour pouvoir faire du prix ce qu’ils voudraient.
לדוכסוסיא - מפרש לקמן:
« Pour la doukhsoussia » : ce terme sera expliqué plus loin.
כבר ביארנו במשנה שאם מכרו והותירו אף המותר בכלל קדושה וכל שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו כלום כמו שביארנו ומ"מ אם התנו טובי העיר במעמד אנשיהם בכך רשאין אנשי העיר למכרה אף בלא טובי העיר או טובי העיר בלא הם וכמו שאמרו כאן במה דברים אמורים בשלא התנו וכו' וי"מ דהאי התנו מכרו קאמר וראשון עיקר
Nous avons expliqué dans la Michna que le surplus après vente reste saint ; sans vente par les sept représentants en présence des habitants, cela ne suffit pas, comme expliqué. Mais si les représentants l’ont stipulé en présence des leurs, les habitants peuvent vendre sans les représentants, ou ceux-ci sans eux, comme ici : « Cela concerne l’absence de condition, etc. » Certains comprennent « ils ont posé une condition » comme « ils ont vendu » ; la première explication est essentielle.
ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה
S’ils ont décidé de prélever une contribution pour bâtir un Beith Haknesset ou écrire un rouleau de Torah, puis ont réalisé le projet et gardé un surplus, ou décidé de ne pas le bâtir, ils emploient les fonds comme ils veulent, même pour les besoins profanes de la collectivité : le surplus n’a pas encore acquis de sainteté.
ופרשא דמתא הנזכר כאן פירושו פרש' המוכן להם לשלחו למושל בעת הצורך והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתנו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן
Le cavalier de la ville mentionné ici est celui qu’on tient prêt à envoyer auprès du gouverneur. La même règle vaut pour tous les fonds ; le surplus est mentionné pour le cas le moins évident, bien que leur usage sacré ait déjà commencé. Mais les grands codificateurs écrivent que le montant nécessaire au but de la collecte ne peut changer d’affectation : la permission ne concernerait donc que le surplus.
ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים ושיטת מה שביררנו בענין זה הוא שכל נדבה או הקדש שהקדישו הצבור לאיזה דבר יכולין לשנותה לכל מה שירצו ואפילו קופה של עניים ובלבד שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוא הקדש עניים צריך שלא יפסידו עניים אלא שמה שהוקדש לאיזה דבר של עניים מותר לשנותו לדבר אחר של עניים ג"כ
Les commentateurs divergent fortement. Voici la ligne que nous avons établie : toute offrande ou consécration décidée par la communauté peut changer d’affectation comme elle le veut, même une caisse des pauvres, pourvu que leur préjudice ne soit que temporaire. Pour les fonds des pauvres, il faut éviter leur perte ; ce qui a été consacré à un de leurs besoins peut être transféré à un autre de leurs besoins.
אבל הקדש יחיד אם לא בא ליד גבאי מותר לשנותה ואם בא לידי גבאי אסור לשנותה אא"כ התנה ואם מת אותו יחיד יכולין גזברין לשנותה על דעת בני העיר
Pour une consécration personnelle, tant que les fonds ne sont pas parvenus au collecteur, on peut changer leur affectation ; après, c’est interdit, sauf condition. Si le donateur est mort, les trésoriers peuvent la changer avec l’accord des habitants.
אא"כ היה דבר מסוים כגון מנורה או נר או עטרה עד שלא נשתקע שם בעליו ממנה הא אם נשתקע שם בעליו מותר אף לדבר הרשות ואין צריכין להחזיר ובלבד שיהיה צורך העיר ולדבר מצוה מותר אף מיד ואמרו בתלמוד המערב שאם היה שם בעליו כתוב עליו כמי שלא נשתקע דמי
Exception : un objet identifiable — candélabre, lampe ou couronne — tant que le nom du donateur n’est pas oublié. Une fois oublié, même un usage facultatif est permis sans restitution, à condition qu’il réponde au besoin de la ville ; pour une mitsva, c’est permis immédiatement. Le Talmud de l’Occident assimile un nom inscrit sur l’objet à un nom non oublié.
דברים אלו אינן אלא בהקדש שאינו אלא כהקדש לעניים אבל אם התנדב או הקדיש לצורך עניים אין יכולין לשנותו אלא לשעה ובלבד שלא יפסידו עניים אלא שישלימו להם וכך היא שנוייה בתלמוד המערב כך היא שטה זו ויש בקצת דבריה חולקין אלא שקצרנו בה בכאן מפני שכבר הרחבנו הדרך בפסק זה בבבא בתרא פרק ראשון:
Ces règles ne concernent qu’une consécration dont le statut est seulement assimilé à celui des fonds des pauvres. Mais un don expressément destiné aux pauvres ne peut être détourné que temporairement, sans leur causer de perte : il faut leur rendre l’équivalent. Ainsi l’enseigne le Talmud de l’Occident. Certains points sont contestés ; nous abrégeons ici, les ayant développés au premier chapitre de Baba Batra.
ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא
כי התנו מאי הוי - הא דמי קדושה הן:
« Qu’importe qu’ils aient posé une condition ? » : cet argent est saint.
וטעמא דהתנו - כשגבו לעשות רצוננו וחפצנו ממותר הדמים:
« Parce qu’ils ont posé une condition » : lors de la collecte, pouvoir faire du surplus ce qu’ils voudraient et désireraient.
לעולם שמכרו והותירו וה"ק בד"א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכסוסיא נמי מותר
אבל התנו ז' טובי העיר במעמד כו' - קשה דכיון שהתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר למה לי להותירו ואמאי נקטיה והא אפי' בכל הדמים יכולין הן לעשות מה שירצו כדאמר לעיל אפילו למישתי ביה שיכרא ופרש"י לקנות מן הדמים שכר לשתות
« Mais si les sept représentants ont posé une condition en présence… » Difficulté : pourquoi préciser le surplus, puisqu’après une telle condition ils peuvent faire de tout le prix ce qu’ils veulent ? On a dit plus haut : « même pour boire de la bière avec cela », que Rachi explique comme acheter de la bière avec le prix pour la boire.
ויש לומר דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דסלקא דעתך דאם קנו מן הדמים דבר קדושה והותירו דמותר לעשות מן המותר כל מה שירצו אפילו בלא תנאי קמ"ל דלא:
On peut répondre que le surplus est mentionné pour enseigner que, même pour lui, une condition est nécessaire. On aurait pu penser qu’après avoir acheté avec le prix un objet saint, on peut faire ce qu’on veut du reste, même sans condition. Il nous enseigne le contraire.
א"ל אביי לההוא מרבנן דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת מי שמיע לך מרב ששת מאי דוכסוסיא אמר ליה הכי אמר רב ששת פרשא דמתא
פרשא דמתא - בני העיר שוכרין אדם רוכב סוס שיהא להן מזומן לשולחו בשליחות למושל העיר כשיצטרכו:
« Le cavalier de la ville » : les habitants engagent un homme à cheval, disponible pour être envoyé en mission auprès du gouverneur de la ville lorsqu’ils en ont besoin.
אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא ולא ידע פירושא לישיילה קמיה דשכיח קמיה רבנן דלא אפשר דלא שמיע ליה מן גברא רבה
אמר רבי יוחנן משום ר"מ בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירן
נותנין - אותה לגבאי אותה העיר כדי שלא יחשדום בפוסקים ואינן נותנין:
« Ils donnent » : aux collecteurs de cette ville, afin qu’on ne les soupçonne pas de s’engager sans donner.
וכשהן באים - וחוזרים למקומן תובעים אותן מן הגבאים ומפרנסין בה עניי עירן:
« Quand ils reviennent » : lorsqu’ils rentrent chez eux, ils réclament les fonds aux collecteurs et en font vivre les pauvres de leur ville.
בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה
Des habitants venus en groupe dans une autre ville et soumis à une tsedaka la versent à ses collecteurs, afin de ne pas être soupçonnés de promettre sans donner. Ensuite, ils la reprennent pour les pauvres de leur ville ; le soupçon n’existe plus après cette mise à part.
אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר ורבים שאמרו יש שפרשו עד עשרה
Un particulier venu dans une autre ville est rattaché au lieu : sa contribution y reste, comme celles de ses habitants. Certains interprètent le groupe évoqué comme allant jusqu’à dix personnes (sens à vérifier).
היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ואינה חוזרת להם כלל ויש אומרים שהחכם צריך לחלקה בין שתי העיירות:
Si, dans le lieu où ils ont promis, se trouve un sage chargé des besoins collectifs, ils ont certainement promis de lui laisser décider : les fonds ne leur sont pas rendus. Certains disent que le sage doit les partager entre les deux villes.
Le Méiri prolonge ici la discussion des dons par le cas de plusieurs Beith Haknesset.
התבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פי"א ה"ג שהאומר תנו מנה או ס"ת לבית הכנסת והיו שם שנים או יותר ינתן לאותה שהוא רגיל בה ואם היה רגיל בשתיהם ינתן לשתיהן:
La Tossefta de Baba Qama, chapitre 11, enseignement 3, explique : celui qui dit de donner un mané ou un rouleau de Torah au Beith Haknesset, lorsqu’il y en a deux ou davantage, le destine à celui qu’il fréquente. S’il fréquente les deux, on donne aux deux.
תניא נמי הכי בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר
אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר.
Mais si un particulier s’est rendu dans une autre ville et qu’on lui a fixé une contribution de tsedaka, elle est donnée aux pauvres de cette ville.
ר"ה גזר תעניתא על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה רמו עלייהו צדקה ויהבו כי בעו למיתי אמרו ליה נותבה לן מר וניזול ונפרנס בה עניי מאתין
רב הונא גזר תעניתא עול לגביה רב הונא בר חנילאי וכל בני מאתיה רמו עליה צדקה ויהבו כדבעו למיהדר אמרו ליה ליהב לן מר כו' עד בד"א שאין שם חבר עיר אבל יש חבר עיר תנתן לחבר עיר.
Rav Houna décréta un jeûne. Rav Houna bar ’Hanilaï et tous ses concitoyens vinrent auprès de lui ; on leur imposa une tsedaka et ils donnèrent. Lorsqu’ils voulurent repartir, ils lui demandèrent de leur rendre les fonds, etc., jusqu’à : cela concerne le cas où il n’y a pas de sage responsable de la ville ; sinon, les fonds lui sont donnés.
אמר להו תנינא בד"א בשאין שם
La première ligne achève la réponse commencée en 27a sur le sage responsable des besoins de la ville.
חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר וכ"ש דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי:
חבר עיר - תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור:
« ’Haver ir » : un érudit qui s’occupe des besoins collectifs.
כ"ש דעניי דידכו נמי עלי סמיכי:
À plus forte raison, puisque les pauvres de votre ville dépendent eux aussi de moi.
מתני׳ אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי רבי מאיר אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה:
מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו' א"ל א"כ אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה בגמ' מפרש פלוגתייהו:
Michna : « On ne vend pas le bien de la collectivité à un particulier, car on le fait descendre de sa sainteté ; paroles de Rabbi Méïr, etc. » Ils lui dirent : dans ce cas, pas même d’une grande ville à une petite ! La Guemara explique leur désaccord.
Le Roch reproduit les deux Michnayot de cette face, puis poursuit avec la Michna de 28a.
מתני' אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר' (%יהודה) אמרו לו אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה
Michna : on ne vend pas le bien de la collectivité à un particulier, car on l’abaisse de sa sainteté ; le nom du tanna est marqué de façon incertaine dans la source (sens à vérifier). Ils lui disent : sinon, pas même d’une grande ville à une petite !
אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מוכרין אותה ממכר עולם חוץ מד' דברים למרחץ ולבורסקי ולבית הטבילה ולבית המים ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה
On ne vend un Beith Haknesset que sous condition de le reprendre quand on le voudra, selon Rabbi Méïr. Les Sages permettent une vente définitive, sauf pour quatre usages : bains, tannerie, bains d’immersion et lieux d’eau. Rabbi Yehouda dit de vendre comme cour, puis l’acheteur fera ce qu’il veut.
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו הספר של יחיד ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורסין בתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר והשימותי את מקדשיכם בקדושתן הן עומדים אף כשהן שוממין עלו בו עשבים לא יתלשו מפני עגמת נפש:
Rabbi Yehouda ajoute : dans un Beith Haknesset en ruine, on ne prononce pas d’éloge funèbre individuel — le mot correspondant à l’éloge est altéré dans la source (sens à vérifier) —, on ne tresse pas de cordes, ne tend pas de pièges, ne sèche pas de fruits sur le toit et ne prend pas de raccourci. « Je rendrai déserts vos sanctuaires » : leur sainteté demeure même déserts. On n’arrache pas l’herbe qui y a poussé, à cause de l’affliction.
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אין מוכרין של רבים ליחיד וכו' הרבה מפרשים נתחבטו בפירוש משנה זו ולעיקר הדברים נראה לי בה שכוונת המשנה לבאר דין שלישי במה שבארנו מענין מכירת בית הכנסת והוא מצד שכבר בארנו שאם מכרוה על דעת עלוי מותר בלא מעמד כל העיר ובלא עלוי צריך שימכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר
La deuxième Michna poursuit la deuxième partie : « On ne vend pas le bien de la collectivité à un particulier, etc. » Beaucoup de commentateurs ont peiné à l’expliquer. Selon moi, elle précise un troisième cas de vente du Beith Haknesset : nous avons permis la vente en vue d’une élévation sans présence de tous, et exigé les sept représentants en présence des habitants sans élévation.
בא להשמיענו עכשיו שאם מכרוה טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ודעתם להשתמש במעות בדברים קלים שרשאים בכך ובלבד שימכרוה לצורך תשמישה הראשון ר"ל לצורך בית הכנסת ועל דבר זה הוא אומר שאין מורידין בית הכנסת של רבים להעמידה ברשות יחיד אע"פ שרוצה אותה לבית הכנסת ליחד לו מקום לתפלתו ולאסוף שם עשרה לפעמים הילכך אין מוכרין אותה ליחיד
Elle enseigne maintenant que les représentants, sans la présence des habitants, peuvent vendre en destinant le prix à des usages moins importants, pourvu que l’acheteur conserve le premier usage, celui de Beith Haknesset. Rabbi Méïr interdit alors de faire passer un Beith Haknesset collectif à un particulier, même si celui-ci veut y réserver un lieu de prière et y rassembler parfois dix personnes.
אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ר"ל קהל של עיר גדולה לקהל של עיר קטנה כגון שבאו בכרך זה קהלות מפה ומפה וכל אחד מהם מיחדין בית הכנסת לעצמן או שמא מעיר לעיר ממש ובתיבה שהיא מיטלטלת אלא אף ליחיד מוכרין אותה הואיל ולצורך בית הכנסת מוכרין אותה וכן הלכה ויש בה חולקין ואף גדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם
Ils lui disent : dans ce cas, pas même d’une grande ville à une petite ! Par exemple, des communautés venues de divers endroits dans cette ville ont chacune leur Beith Haknesset ; ou bien il s’agit réellement d’une ville à une autre, pour une arche transportable. On vend donc même à un particulier, dès lors que l’usage de Beith Haknesset demeure. Telle est la halakha ; certains divergent, et les grands codificateurs n’ont pas rapporté cette Michna dans leurs ouvrages.
ובתלמוד המערב פירשו משנה זו בספר תורה והוא שאע"פ שהתירו תורה בתורה בדיעבד דוקא של רבים לרבים או של יחיד ליחיד הא של רבים ליחיד לא ולדעת חכמים אף של רבים ליחיד:
Le Talmud de l’Occident explique la Michna par le rouleau de Torah : même si l’on permet après coup une Torah pour une Torah, cela ne vaut, selon Rabbi Méïr, que d’une collectivité à une collectivité, ou d’un particulier à un particulier, non d’une collectivité à un particulier. Les Sages permettent aussi ce dernier cas.
גמ׳ שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה
ליכא קדושה - שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה:
« Il n’y a pas de sainteté » : on ne récite pas une parole de sainteté à moins de dix.
גמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור' מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד לית בה קדושה פי' לית בה קדושה כולי האי לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי' ולא בתורה ובספרים ובתשמישי קדושה שלהם הרי אינו קורא בהם בציבור ובכמה דברים שאינם וביחיד
Les Sages objectent à Rabbi Méïr : d’une grande ville à une petite, la sainteté demeure ; d’une collectivité à un particulier, elle manquerait. Il faut comprendre : elle n’a plus le même degré, car un particulier ne récite pas de parole de sainteté, qui exige dix personnes. Pour la Torah, les livres et leurs accessoires, il ne les lit pas en public ; la fin de cette proposition est incertaine (sens à vérifier).
אבל ודאי קדושה יש אפי' בב"ה דיחיד אלא א"כ התנה עליה שיהא מותר להשתמש בה חול שהכל לפי תנאו אבל מן הסתם קדושה ובלבד שיהא בקרקע שלו ולא שכור או שאול או ממשכן אצלו שאינו אוסר ומקדש דבר שאינו שלו וכן אתה דן לענין ב"ה של יחיד:
Mais une sainteté existe certainement, même pour le Beith Haknesset d’un particulier, sauf condition permettant l’usage profane : tout suit sa condition. Sans précision, il est saint, à condition que le terrain lui appartienne et ne soit pas loué, emprunté ou reçu en gage : on ne peut interdire et consacrer ce qui n’est pas à soi. Ainsi jugeras-tu pour le Beith Haknesset particulier.
Ce commentaire classé en 28b explique aussi le degré de sainteté du Beith Haknesset particulier discuté ici.
בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין. פירוש, ולאו למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא ההוא תילא דבי כנישתא דהוה בארעיה דרבינא (דלעיל מגילה כו, ב) בבבל הוה ואפילו הכי איצטריך לזבוני משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובישובן נמי לא הוו שרו בהנאה דהא רבינא ורב אחא אסרי בסמוך למיעל בה משום מיטרא, ורפרם ור' זירא בבבל הוו ואי לאו דהספד של רבים הוה לא הוו ספדי בהו,
« Les Beith Haknesset de Babylonie sont faits sous condition. » Cela ne signifie pas qu’en ruine ils soient entièrement libres d’usage : le terrain de Ravina était en Babylonie et exigeait pourtant l’achat aux sept représentants en présence des habitants. En activité non plus, tout profit n’est pas permis : Ravina et Rav A’ha interdisent d’y entrer pour se protéger de la pluie ; Rafram et Rabbi Zéra, en Babylonie, n’y auraient pas prononcé d’éloge funèbre sans son caractère collectif.
אלא תנאם שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר, וכן הוא לעשות בה כל צרכי הרבים לפי שעה חוץ מחשבונות שהוא חול גמור, וכדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, א עי"ש) משום דאיכא עניים דאכלי ושתו בבי כנישתא,
Leur condition permet, si les habitants en ont besoin, d’y nourrir ou loger les pauvres, et d’y accomplir temporairement les besoins collectifs, sauf les comptes, entièrement profanes. Pessa’him évoque ainsi les pauvres qui mangent et boivent au Beith Haknesset.
וכל שכן אם הוצרכו לכך משום צורך בית הכנסת עצמה כההיא דמר בר רב אשי דעייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דאתקין שופכי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב).
À plus forte raison pour le besoin du Beith Haknesset lui-même : Mar bar Rav Achi y fit entrer son lit et ne le sortit qu’après l’achèvement des évacuations d’eau, comme au début de Baba Batra.
וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהן בכל מקום, והוא שהוצרך להם כגון שהיה המקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת, אבל שלא במקום הדחק ושאי איפשר וקא מיכוין אסור, דהא רבינא ורב אחא תלמידי חכמים נינהו ואפילו הכי אסרי למיעל בה משום מיטרא ואמרי הא דעיילינן משום דשמעתא בעיא צילותא.
Les sages et leurs élèves peuvent aussi y trouver un usage utile partout, lorsque c’est nécessaire : par exemple, trop à l’étroit, ils doivent manger au Beith Haknesset. Hors nécessité, la formulation associant possibilité et intention est incertaine (sens à vérifier) ; un usage intentionnel est interdit. Ravina et Rav A’ha, pourtant érudits, interdisaient d’y entrer pour la pluie et justifiaient leur entrée par le besoin de sérénité pour l’étude.
ומסתברא דהני מילי בבתי כנסיות ואפילו בשל בבל משום דעיקרן לתפלה הן עשויין, אבל בתי מדרשות אע"פ שחמורין מבתי כנסיות (לעיל מגילה כז, א) אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדין שם תדיר הרי הן להן כבית דירה ואוכלין בהן וישנין בהן בכל מקום דהני גנו והני גרסי (ברכות כה, א) ולא הפרישו בין חברים הבאין מחוץ לעיר ואין להם בית דירה בעיר לחברים שיש להם בית דירה בעיר דביתא דרבנן היא לגמרי בכל מקום, אבל איניש דעלמא כל שכן דאסור.
Il semble que cela concerne les Beith Haknesset, même de Babylonie, principalement faits pour la prière. Mais les Beith Hamidrach, malgré leur sainteté supérieure, sont comme un logement pour les sages et leurs élèves qui y séjournent continuellement : ils y mangent et dorment partout, les uns dormant et les autres étudiant. On ne distingue pas les visiteurs sans logement de ceux qui ont un logement local : c’est entièrement leur maison. Pour les autres, à plus forte raison l’interdiction demeure.
ובירושלמי (פ"ג ה"ג) בתי כנסיות ובתי מדרשות תנו כהדדי. וגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) ר' אמי מפקד לספריא אין אתא לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה, ופירוש מלוכלך משוח כלומר שיש בו קצת תורה, וכמוהו מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה סוף פרשה כב) גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ, כג) אין בו כדי לכלוך פה, כלומר לטבול בו קצת הפה.
Le Yerouchalmi enseigne ensemble Beith Haknesset et Beith Hamidrach. Rabbi Ami ordonnait aux maîtres : si un homme quelque peu imprégné de Torah vient chez vous, accueillez-le, avec son âne et ses effets. « Imprégné » signifie qu’il possède un peu de Torah. De même, le Midrach, sur « il est confiant, même si le Jourdain se précipite dans sa bouche », parle de ce qui ne suffit pas même à mouiller un peu la bouche.
ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (מגילה כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל מגילה כג, ב).
Pour le Beith Haknesset d’un particulier, « auparavant saint, maintenant sans sainteté », dit plus haut à propos de la vente collective, ne signifie pas une absence totale de sainteté, mais un degré moindre : le particulier n’y récite pas de parole de sainteté, qui exige dix personnes.
וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.
Le Yerouchalmi distingue, sur la Michna du Beith Haknesset en ruine, celui d’un particulier et celui de la collectivité, même bâti : il possède donc une sainteté. Mais si le particulier a stipulé, construit ou réservé le lieu avec l’intention de permettre tous les usages profanes, tout suit sa condition et son intention.
ורבנן אי איכא למיחש כי האי גוונא נמי איכא למיחש משום (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך:
ורבנן - אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירה בבית הכנסת אלא לא חיישינן דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים כדקתני סיפא:
Les Sages disent : s’il faut tenir compte du passage du grand nombre au petit, il faut aussi tenir compte ici de « la gloire du Roi est dans la multitude du peuple », et aucune vente de Beith Haknesset ne serait possible. Nous n’en tenons donc pas compte : dès lors que le prix est reçu et affecté à une sainteté supérieure, l’acquéreur fait ce qu’il veut, sauf les quatre usages mentionnés à la fin.
ורבנן אי איכא למיחש משום ברוב עם ה"מ שיותר כבוד יש לדברים אלו כשהקול גדול אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעיקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן ה"ה מרבי' ליחיד:
Les Sages invoquent « dans la multitude du peuple » : ces choses reçoivent davantage d’honneur lorsque la voix est grande — expression de la source (sens à vérifier). Il faut néanmoins dire que, puisqu’on y maintient la sainteté initiale, ce n’est pas considéré comme un abaissement. Il en va donc de même d’une collectivité à un particulier.
מתני׳ אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ וחכ"א מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה:
מתני' אלא על תנאי - ואפילו מרבים לרבים אסר ר' מאיר מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא [כלומר אינן בעיניו לכלום]:
Michna : « Seulement sous condition » : même entre collectivités, Rabbi Méïr interdit la vente définitive, qui est une marque de mépris [c’est-à-dire qu’ils ne lui accordent aucune valeur].
וחכמים אומרים וכו' ממכר עולם - ליחיד ולכל תשמיש חוץ מד' דברים:
« Les Sages disent… une vente définitive » : à un particulier et pour tout usage, sauf les quatre.
לבית המים - לכביסה אי נמי לבית מי רגלים:
« Pour un beith hamayim » : pour la lessive, ou bien pour des lieux où l’on urine.
מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד כו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.
Michna : « On ne vend pas le bien de la collectivité à un particulier, etc. On ne vend un Beith Haknesset que sous condition. »
פיסקא וחכ"א מוכרין איתו ממכר עולם חוץ מד' דברים למרחץ לבורסקי לבית הטבילה לבית המים.
Passage : les Sages disent qu’on le vend définitivement, sauf pour quatre usages : bains, tannerie, bains d’immersion et beith hamayim [lieu d’eau].
אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצה יחזירו' פרש"י ז"ל דאע"ג דלר"מ אין מוכרין ב"ה אלא בראשונה ואפי' מרבים ליחיד וכ"ש להוציא לחולין כדקתני ברישא א"ה בעי לאתנויי בזביני דידיה שלא יראה כאלו המוכרים מזלזלים בקדושתה שמתרוקנין ממנה וכאלו אינם חפצי' בה ואע"פ שאינם צריכי' לה
« On ne vend un Beith Haknesset que sous condition de le reprendre quand on le voudra. » Rachi explique que, selon Rabbi Méïr, il ne se vend que pour son premier usage, pas même d’une collectivité à un particulier, à plus forte raison pour devenir profane. Il faut pourtant une condition pour que les vendeurs ne paraissent pas mépriser sa sainteté, se vider de lui et ne plus le vouloir, même s’ils n’en ont pas besoin.
ולדבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה לא דירת חולין היא אלא דירת תפלה כדכתי' ה' מי יגור באהליך ואינו מחוור.
Selon cette explication, la question « comment y habitent-ils ? » ne vise pas une habitation profane, mais le séjour pour prier, comme « Hachem, qui séjournera dans Ta tente ? » Ce n’est pas clair.
והרב בעל המאור ז"ל כתב דכל היכא דמזבני לה ז' טובי העיר לחודייהו אי מעלו בדמי נפקא לחולין לגמרי והיינו רישא דמתני' דקתני בני העיר ובדירה הוא דקתני הכא דבעי' תנאי משום דנפקא לחולין
Le Baal Hamaor écrit que, si les sept représentants vendent seuls en élevant le prix, le bâtiment devient entièrement profane : c’est le premier cas de la Michna, « les habitants ». L’exigence de condition vise alors son usage d’habitation, puisqu’il est devenu profane.
וכי קתני מציעותא שאין מוכרין של רבים ליחיד כשמכרו ז' טובי העיר לבדם ולא מעלו בדמים שאין להם במה לעלות וכיון שמוכרין אותה להעמידה בקדושתה רשאין לעשות מן הדמי' מה שירצו ובהא בעי ר"מ שלא יורידוה מקדושתה כלל ואפי' מרבים ליחיד כיון דלא מעלו בדמיה הא כל היכא דמעלי בדמי לא בעי קדושה לב"ה ברשות לוקח
La clause intermédiaire interdisant de vendre de la collectivité au particulier viserait les sept seuls sans élévation du prix, faute d’objet supérieur à acquérir. Puisqu’ils maintiennent sa sainteté, ils disposent du prix. Rabbi Méïr exige alors de n’abaisser en rien sa sainteté, même par ce passage au particulier ; avec élévation du prix, aucune sainteté ne serait requise chez l’acheteur.
וכל היכא דקאי בקדושתה לא בעי עילויא בב"ה מיהת אבל חומרא דידהו וכדקתני רישא בהדי' ומתני' מילי מילי קתני וסתמא אפי' לר"מ ולא דפליג מציעתא ארישא כלל ולא סיפא אמציעתא והשתא אתי כפשטה מאי דאמרינן בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה דהיינו דירה ממש דסיפא ארישא קאי דמיירי בנפקא לחולין
Lorsque le bâtiment demeure saint, aucune élévation n’y serait nécessaire ; la proposition suivante, qui étend ou précise cette distinction, est incertaine (sens à vérifier). La Michna énoncerait différents cas, même selon Rabbi Méïr, sans opposition entre son début, son milieu et sa fin. « Comment y habitent-ils ? » aurait alors son sens ordinaire : la dernière clause reprendrait le début, où le bâtiment devient profane.
זו שיטת הרב ז"ל אבל עדיין אינו מחוור חדא דקתני מציעתא סתם אין מוכרין משל רבים ליחיד ולא מפ' דלאו ארישא קאי דמיירי בדאיכא עלויא דכל בה"ג דאתי לאורויי באנפא אחרינ' דלא איירי ביה וקאי עלה לא היה לו לסתום אלא לפ' ועוד דמעיקרא ה"ל למתני סיפא דאין מוכרין ב"ה אלא על תנאי דמיירי בענינא דרישא דנפקא לחולין והדר ליתני מציעתא
Telle est son approche, mais elle n’est toujours pas claire. La clause intermédiaire est générale et ne précise pas qu’elle abandonne le cas du début, avec élévation ; un changement de cas exige une précision. En outre, il aurait fallu placer d’abord la fin sur la condition, qui poursuit le cas du début, puis la clause intermédiaire.
לכך נראה לומר דלא פליגי ר"מ ורבנן בענין ב"ה אלא בענין התנאי שמפו' בסוף משנתינו ודכ"ע נפקא לחולין ואע"ג דלא מעלו בדמי ולהכי בעי בה ר"מ תנאי דכיון דב"ה תשמיש מצוה נינהו כל שאין צריכין לה יוצאה לחולין להתנות כדי שלא נהא כמזלזלין בקדושתה
Il semble donc que Rabbi Méïr et les Sages ne divergent, pour le Beith Haknesset, que sur la condition précisée à la fin ; tous reconnaissent qu’il devient profane, même sans élévation du prix. Rabbi Méïr exige une condition : accessoire de mitsva devenu inutile, il devient profane, mais on stipule pour ne pas paraître mépriser sa sainteté.
ומאי דקתני מציעת' אין מוכרין משל רבים ליחיד אספרים ותשמישי קדושה בלחוד קאי דלכ"ע בעי למיקם קדושתיהו ולא הוצרך לפ' דבהכי מיירי משום דפשי' מלתא טובא דב"ה לא בעיא קדושה בתר זבינה כלל ותשמישי מצוה נזרקין
La clause intermédiaire sur le passage du collectif au particulier ne viserait que les livres et accessoires de sainteté, qui doivent tous conserver leur sainteté. Il n’est pas nécessaire de le préciser : il est évident qu’après sa vente, le Beith Haknesset n’exige plus de sainteté, puisque les accessoires de mitsva peuvent être jetés.
והיינו דאהדרו ליה רבנן א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה כלומר ודאי קדושה בעי מיהו לא הורדה היא כשם שאין הורדה מעיר גדולה לעיר קטנה ואלו בב"ה לא בעי רבנן קדושה כלל כדמוכח שמעתין לעיל ולא שייכי נמי זביני ב"ה מעיר לעיר אלא ודאי כדאמרן
Les Sages répondent donc : sinon, même pas d’une grande ville à une petite ! La sainteté doit certes demeurer, mais ce n’est pas une descente, pas plus que d’une grande ville à une petite. Pour le Beith Haknesset, ils n’exigent aucune sainteté, comme montré plus haut ; une vente de Beith Haknesset d’une ville à une autre ne convient pas non plus. Il s’agit donc bien des objets évoqués.
ומאי דאמרינן בגמרא מרבים לרבים מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה אע"ג דלישנ' דב"ה משמע שפיר איכא לאוקומה לענין תורה ושאר דברים שבקדושה
La Guemara dit : entre collectivités, sainteté avant et après ; vers un particulier, pas de sainteté. Même si sa formulation paraît viser le Beith Haknesset, elle peut porter sur la Torah et les autres objets saints.
ולהאי פי' אתי מתני' כפשטא ואתי לישנא דגמ' דהיינו דיירי בה כפשטה דלא אמר היכי מצלו בה דודאי לא אשכחן בתלמוד לישנא דדירה אלא על דירה ממש ואע"ג דכתיב מי יגור באהלך אגורה באהלך עולמים לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד:
Ainsi, la Michna et « comment y habitent-ils ? » gardent leur sens naturel. Le texte ne dit pas « comment y prient-ils ? » : dans le Talmud, le langage d’habitation vise une véritable habitation. Les versets « qui séjournera dans Ta tente ? » et « je séjournerai dans Ta tente pour toujours » relèvent de la langue biblique, distincte de celle du Talmud.
והא דתנן אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר"מ והוינן בה ולר"מ היכי דיירי בה הויא ליה רבית:
La Michna enseigne qu’on ne vend un Beith Haknesset que sous condition de le reprendre lorsqu’on le voudra, selon Rabbi Méïr. Nous demandons : selon Rabbi Méïr, comment peut-on y habiter ? Ce serait de l’intérêt !
מתני': אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. קא דייקי רבוותא ז"ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר (לעיל בעמוד זה) דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה.
Michna : « On ne vend un Beith Haknesset que sous condition de le reprendre quand on le voudra. » Nos maîtres demandent : puisque Rabbi Méïr interdit même de vendre du collectif au particulier, à plus forte raison de le rendre profane, pourquoi une condition, alors qu’il demeure saint ? Rachi explique qu’il ne faut pas paraître mépriser sa sainteté ni ne plus le vouloir.
והרב ר' אפרים ז"ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי.
Rabbi Éphraïm vise le Beith Haknesset d’un particulier : sa vente à un particulier exigerait une condition. Mais il reste dans sa première sainteté : pourquoi cette condition ? Peut-être, faute de paroles de sainteté, peut-il être vendu même selon Rabbi Méïr comme cour, d’où la condition.
והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (לעיל מגילה כה, ב) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר,
Le Baal Hamaor distingue les cas : pour élever le prix, on peut faire disparaître sa sainteté, même selon Rabbi Méïr, puisque le début permet d’acheter une arche. Pour le maintenir saint, on dispose librement du prix : Rabbi Méïr interdit alors seulement du collectif au particulier, non entre collectivités, même sans les sept en présence des habitants. Avec eux, on peut même boire de la bière avec le prix.
ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן.
La condition de reprise viserait ensuite la vente en vue d’élever le prix, où la sainteté du prix remplace celle du bâtiment. « Comment y habitent-ils, ce serait de l’intérêt ? » viserait donc une habitation. Cela convient à notre explication ou à Rabbi Éphraïm ; selon Rachi, il aurait fallu demander comment y prier. Fin de citation.
ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (לעיל מגילה כו, א) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים.
Cela ne me paraît pas clair. Livres, enveloppes et arche restent saints, et la Michna interdit pourtant d’acheter des enveloppes avec des livres, une arche avec des enveloppes, un Beith Haknesset avec une arche. Rabbi Méïr ajoute à cela l’interdiction de vendre l’objet lui-même du collectif au particulier, même en élevant le prix.
ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.
L’explication de Rachi me paraît essentielle. « Comment y habitent-ils ? » n’est pas une objection : y prier constitue leur séjour ; l’interdit tient à l’usage chez le vendeur. Les deux expressions visent la même chose. Il est aussi écrit : « Je séjournerai dans Ta tente pour toujours. »
Ce commentaire de 28a compare la Michna suivante à l’avis de Rabbi Yehouda exposé ici.
מתני': ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מפשילין לתוכו חבלים. איכא למידק מאי ועוד, דאדרבא רבי יהודה מיקל הוא בההיא דלעיל (מגילה כז, ב) כדקתני והלוקח מה שירצה יעשה. ודחקו התוספות לתרץ, דרבי יהודה מחמיר הוא דבעי שימכור בפירוש לשם חצר אבל אינו מוכר סתם ורבנן שרו אפילו למכור סתם.
Michna : Rabbi Yehouda ajoute que, dans un Beith Haknesset en ruine, on ne tresse pas de cordes. Pourquoi « ajoute » ? Dans la Michna précédente, il est au contraire indulgent : l’acheteur fait ce qu’il veut. Les Tossafot expliquent, avec difficulté, qu’il est rigoureux en exigeant une vente expressément comme cour, tandis que les Sages permettent une vente sans précision.
ורחוק מאד בעיני, דמאי אהני במוכרו לשם חצר אלא כדי שלא יראה כמוכרו לבית המים (שאם) [ואם] כן כל שכן דעדיף במתנה עמו בפירוש שלא יעשה בו אחד מארבעה דברים ורבנן לחומרא ולא לקולא. ושמא הם ז"ל מפרשים דברי רבנן מוכרין אותו ממכר עולם לכל דבר חוץ מארבעה דברים שאינו מוכרו לשם כך בפירוש אבל מכל מקום מוכרין סתם ואינו צריך להתנות כלל שלא יעשה בה אותן ארבעה דברים.
Cela me semble très éloigné : vendre comme cour ne sert qu’à ne pas paraître vendre pour les lieux d’eau. À plus forte raison vaudrait une condition expresse excluant les quatre usages ; les Sages seraient donc plus rigoureux. Peut-être les comprennent-ils comme excluant seulement de vendre expressément pour ces quatre usages, sans exiger de condition dans une vente ordinaire.
וגם זה אינו נכון בעיני, דכיון דאדרבי מאיר אתינן משמע דכי היכי דרבי מאיר צריך תנאי שלא להורידו מקדושתו לעולם אלא אם ירצו יחזרו הכי נמי צריכי רבנן תנאי באותן ארבעה דברים מיהא. ועוד דאם כן רב יוסף דקאמר לעיל (שם) ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת וכו' ומנא ליה לרב יוסף דרבנן אסרי דילמא מישרא שרו אלא דקא אסרי למכור לשם כך בפירוש כדי שלא יראה כמזלזל בקדושתה, דהא אפילו רבי יהודה דמחמיר ומצריך שימכור לשם חצר קא שרי ללוקח לעשות בה כל צרכו. והר"ם במז"ל (בפי"א מהל' תפלה הי"ז) כן כתב מפורש כדברי שצריך להתנות שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים.
Cela non plus ne me paraît pas juste : puisqu’ils répondent à Rabbi Méïr, qui exige la condition de ne jamais abaisser la sainteté et de pouvoir reprendre, eux aussi exigent au moins une condition pour les quatre usages. Sinon, d’où Rav Yossef déduit-il plus haut que les Sages les interdisent ? Peut-être interdiraient-ils seulement de les annoncer dans la vente ! Même Rabbi Yehouda, qui exige une cour, permet ensuite tout usage. Le Rambam écrit expressément, comme moi, qu’il faut stipuler l’exclusion de ces quatre usages.
אלא נראה לי, דמשום דרבי יהודה סבירא ליה דמותר לעשות בה אפילו ארבעה דברים הללו וכדקאמר והלוקח מה שירצה יעשה ואפילו הכי קא אסר למוכרו בפירוש לאותן דברים אלא מוכרו סתם, ואיכא בהא משום חומר קדושה כל דהו שלא יראה המוכר כמזלזל בקדושתה בעוד שהיא עומדת תחת ידו בקדושתה,
Il me semble plutôt que Rabbi Yehouda permet même ces quatre usages à l’acquéreur, mais interdit de les annoncer dans la vente : on vend sans cette précision. C’est une certaine rigueur de sainteté, afin que le vendeur ne paraisse pas la mépriser tant que le bien est encore saint entre ses mains.
ואע"פ שהלוקח מותר לעשות בו כל צרכו התם הוא דכיון שלקחה לשום חצר קודם שישתמש בה באחד מאותן ארבעה דברים הרי יצאתה מקדושתה משעת קנייתה וכשמשתמש בה לאחר מכאן במה שירצה אין כאן לדעת רבי יהודה משום זלזול בית הכנסת, ומכל מקום מדמחמיר בה רבי יהודה למאי דסבירא ליה ואסר למכור עד שימכור לשם חצר ולא לשם אותן ארבעה דברים משום הכי קתני ועוד. כך נראה לי.
L’acheteur peut ensuite tout faire : il a acquis le bien comme cour, qui devient profane dès l’acquisition, avant tout usage interdit. L’usage ultérieur ne méprise donc pas, selon Rabbi Yehouda, le Beith Haknesset. Mais sa rigueur propre, exigeant une cour plutôt qu’une vente pour les quatre usages, justifie « il ajoute ». Voilà ce qui me paraît juste.
המשנה השלישית אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו' אע"פ שרוב המפרשים נתבלבלו בפירוש משנה זו זה בכה וזה בכה נראה לי שבמשנה זו חזר להשמיענו חומרה יתירה על אותם שני הדינין שיצא בהם בית הכנסת לחולין והם שמכרוה טובי העיר על דעת עלוי או טובי העיר במעמד כל העיר שלא על דעת עילוי שפרשנו בהם שיצא הבית לחולין לכל מיני תשמיש ביד הלוקח
La troisième Michna dit qu’on ne vend le Beith Haknesset que sous condition. Malgré les explications divergentes, elle me paraît ajouter une rigueur aux deux cas où il devient profane : vente par les représentants avec élévation du prix, ou en présence de tous sans élévation. L’acheteur pouvait alors en faire tout usage.
ולא חזרה משנה זו לענין מכירת רבים ליחיד האמורה בשלפניה כמו שפירשו רבים עד שהוקשה להם מדרבי מאיר אדר' מאיר שמאחר שלדעתו אין מוכרין של רבים ליחיד מה צורך לתנאי והרי בקדושתה היא אלא על שני הדינין הראשונים היא חוזרת ובא ללמדנו עכשיו שמ"מ צריך שישיירו לעצמם במכירה זו שאם ירצו יחזירוהו ואע"פ שאין לבם כך כדי שיחוש הלוקח שלא לעשות בה דבר הבזוי דברי רבי מאיר
Elle ne reprend pas la vente du collectif au particulier, comme beaucoup l’ont pensé, créant une difficulté entre deux avis de Rabbi Méïr : puisqu’il interdit cette vente et conserve la sainteté, pourquoi une condition ? Elle revient aux deux premiers cas : il faut réserver le droit de reprise, même sans intention de l’exercer, afin que l’acheteur craigne d’y faire un usage dégradant. C’est Rabbi Méïr.
ותמהו עליו בגמרא היאך מותר ללוקח לדור בה על דרך זה שהרי ריבית הוא שכל שמתנה בחזרה הרי הוא כאומר הלויני ודור בחצרי ותירץ בה מאחר שהיא על צד מכירה צד אחד ברבית הוא שאפשר שיחזירוה ואפשר שלא יחזירוה ועל שיטת רבי יהודה שאמר צד אחד ברבית מותר
La Guemara demande comment l’acheteur peut y habiter : une condition de retour revient à « prête-moi et habite ma cour », donc à de l’intérêt. On répond : puisque c’est une vente, il n’y a qu’une éventualité d’intérêt ; ils reprendront ou non. Cela suit Rabbi Yehouda, qui la permet.
או שהתנה להחזיר את השכירות ועל דעת האומר ברבית ע"מ להחזיר שמותר ואין הלכה כן לא בצד א' ברבית ולא ברבית ע"מ להחזיר כמו שיתבאר במקומו
Ou bien la condition impose de rendre le loyer, selon celui qui permet l’intérêt avec restitution. La halakha ne suit ni l’une ni l’autre de ces permissions, comme expliqué à son endroit.
וחכמים אומרים שמוכרין אותה ממכר עולם בלא שום שיור אלא שמתנין עם הלוקח שלא ישתמש בה לד' דברים אלו שהם בזויים ביותר והם מרחץ ובורסקי ר"ל מקום שמעבדין בו עורות ובית הטבילה ר"ל בתי מקואות ובית המים ר"ל בית הכביסה
Les Sages permettent une vente définitive sans réserve, mais stipulent l’exclusion de quatre usages très dégradants : bains, tannerie où l’on travaille les peaux, bains d’immersion, et beith hamayim, expliqué comme lieu de lessive.
ורבי יהודה אומר שהם מוכרין ממכר עולם ומזכירין בה לשום חצר ר"ל שאין בה תשמיש ואח"כ יעשה לוקח מה שירצה והלכה כרבי יהודה ויש שפוסקין כחכמים וגדולי המחברים העמידו משנה זו בשבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ועל תנאי עלוי הא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכל תשמיש יכולין למכרה:
Rabbi Yehouda permet la vente définitive en mentionnant une cour, sans usage particulier ; ensuite l’acheteur fait ce qu’il veut. La halakha le suit ; certains suivent les Sages. Les grands codificateurs placent cette Michna dans la vente par les sept sans présence des habitants, avec élévation ; en présence des habitants, ils pourraient vendre pour tout usage.
גמ׳ ולר"מ היכי דיירי בה הא הויא לה רבית
פירוש בית הכנסת דיחיד אימתי [שירצה] יחזירוהו דברי ר"מ. ואקשינן עלה ולר"מ היכי דיירי בה והלא רבית הוא.
Explication : selon Rabbi Méïr, il s’agit du Beith Haknesset d’un particulier, qu’ils reprendront quand [il le voudra]. Nous objectons : selon Rabbi Méïr, comment y habiter ? C’est de l’intérêt !
א"ר יוחנן ר"מ בשיטת ר"י אמרה דאמר צד אחד ברבית מותר
רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר - קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה
« Rabbi Yehouda permet l’éventualité d’intérêt. » Quelle différence avec prêter une séa à rendre en une séa, interdit dans Baba Metsia parce que le grain peut renchérir ? Ici, répond-on, ce n’est pas une opération de prêt, mais une vente.
ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי' אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר' יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה
Autre difficulté : pour une maison ou un champ hypothéqué, même si l’on stipule « si tu veux vendre, ne vends qu’à moi à ce prix », consommer les fruits au-delà du prêt est interdit. Rav Houna fils de Rav Yehochoua dit que cela ne suit pas Rabbi Yehouda, qui permet l’éventualité d’intérêt. Pourtant, il n’y a qu’une éventualité — peut-être ne vendra-t-il pas — et il s’agit bien d’un prêt, puisque c’est une hypothèque ; Rabbi Yehouda permet tout de même !
וי"ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר:
Ce n’est toujours pas comparable au prêt d’une séa pour une séa : aucune vente n’y intervient. Ici et dans l’hypothèque, il existe une possibilité de vente.
ואוקמה ר' יוחנן ר"מ בשיטת רבי יהודה אמרה דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה ועשה לו שדהו מכר כו' צד אחד ברבית. פירוש אם תהיה הלואה שתים בשלש וכיוצא בה הרי זו רבית גמורה משני צדדין גבי מלוה וגבי לוה ושניהן עוברין
Rabbi Yo’hanan explique que Rabbi Méïr suit Rabbi Yehouda : un créancier détient un mané et reçoit le champ comme vente, etc. C’est une éventualité d’intérêt. Un prêt de deux à rendre en trois, ou semblable, est un intérêt entier des deux côtés : prêteur et emprunteur transgressent.
אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי זוזיה מהדר ליה בעל כורחיה אבל גבי מוכר לא הוי דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי איסור רבית. ואפילו מהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר ומן מוכח מהשתא שיחזיר ושמא לא יחזיר לעולם וסבר לה ר' מאיר כר' יהודה דתניא צד אחד ברבית מותר.
Dans une vente conditionnelle du champ, il y a intérêt pour l’acheteur, contraint de rendre si l’autre apporte l’argent. Pour le vendeur, non : il peut ne jamais rembourser et ne jamais rencontrer l’interdit. Même s’il rembourse, l’intérêt n’existe qu’alors ; la formulation suivante sur l’absence de certitude actuelle est incertaine (sens à vérifier). Peut-être ne remboursera-t-il jamais. Rabbi Méïr suit donc Rabbi Yehouda, qui permet l’éventualité d’intérêt.
מאחר שבארנו מצד אחד ברבית על מנת להחזיר אסורין מי שהיה נושה בחבירו ועשה לו שדהו מכר ר"ל שתהא קנויה לו מעכשיו אם לא יפרענו לזמן פלוני אע"פ שאם לא פרעו לזמן שהתנה הרי הוא שלו אסור ללוקח שיאכל הפירות שמא יפרענו ויבטל הקנין ונמצא שאין הקנין קנין גמור אף בתוך הזמן והרי יש בו צד אחד ברבית והוא אם יחזיר לו מעותיו
Puisque nous avons expliqué que l’éventualité d’intérêt et l’intérêt avec restitution sont interdits, un créancier auquel le débiteur vend son champ — acquis dès maintenant s’il ne paie pas à une date fixée — ne peut en consommer les fruits. Si l’autre paie, l’acquisition sera annulée : même pendant le délai, elle n’était donc pas entière, avec une éventualité d’intérêt en cas de remboursement.
אפילו היה הלוקח אוכלם על מנת שאם יחזיר הלה מעותיו יחזיר הוא פירות שאכל אסור מ"מ כל רבית אף על מנת להחזיר וכבר בארנוה במקומה במציעא פרק נשך:
Même s’il consomme à condition de restituer les fruits lorsque l’argent revient, c’est interdit : tout intérêt, même avec restitution, l’est. Nous l’avons expliqué dans Baba Metsia, au chapitre Néchekh.
דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור
Sefaria donne aussi ce même développement sous la référence précédente, 27b:7:1.
רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר. קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה
« Rabbi Yehouda permet l’éventualité d’intérêt. » Quelle différence avec prêter une séa à rendre en une séa, interdit dans Baba Metsia parce que le grain peut renchérir ? Ici, répond-on, ce n’est pas une opération de prêt, mais une vente.
ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי' אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר' יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה
Autre difficulté : pour une maison ou un champ hypothéqué, même si l’on stipule « si tu veux vendre, ne vends qu’à moi à ce prix », consommer les fruits au-delà du prêt est interdit. Rav Houna fils de Rav Yehochoua dit que cela ne suit pas Rabbi Yehouda, qui permet l’éventualité d’intérêt. Pourtant, il n’y a qu’une éventualité — peut-être ne vendra-t-il pas — et il s’agit bien d’un prêt, puisque c’est une hypothèque ; Rabbi Yehouda permet tout de même !
וי"ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר:
Ce n’est toujours pas comparable au prêt d’une séa pour une séa : aucune vente n’y intervient. Ici et dans l’hypothèque, il existe une possibilité de vente.
ר' יהודה אומר אפילו לוקח אוכל פירות מותר וא"ר יהודה מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי ראב"ע ולוקח אוכל פירות היה אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ולא לוקח
מאי בינייהו צד אחד ברבית איכא בינייהו מר סבר צד אחד ברבית מותר ומר סבר צד אחד ברבית אסור
רבא אמר כולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. ת"ק סבר רבית אפילו על מנת להחזירו כשיביא לו מעותיו אסור. ור' יהודה סבר כיון דבעידנא דמייתי ליה מעותיו מהדר ליה מאי דאכל מן הפירות שרי דלאו רבית דאסרה תורה הוא:
Rava dit : tous interdisent l’éventualité d’intérêt ; ils divergent ici sur l’intérêt sous condition de restitution. Le premier tanna interdit même si l’on restitue lorsque l’autre apporte son argent. Rabbi Yehouda permet : puisqu’on rend alors la valeur des fruits consommés, ce n’est pas l’intérêt interdit par la Torah.
רבא אמר דכ"ע צד אחד ברבית אסור והכא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו מר סבר רבית ע"מ להחזיר מותר ומר סבר אסור:
רבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו - ולרבי מאיר דמתני' סבירא ליה שהיו מתנין להחזיר שכירות בית הכנסת כשחזרו ובהכי שרו כר' יהודה:
« Rava dit : ils divergent sur l’intérêt sous condition de restitution. » Rabbi Méïr de notre Michna considère qu’ils posaient comme condition de rendre le loyer du Beith Haknesset lorsqu’ils le reprenaient. Ils permettaient ainsi, selon Rabbi Yehouda.
רבא אמר דכ"ע צד א' ברבית אסור פי' דכיון דאיפש' לבא לידי רבית ממש בשום צד אבל הכא רבית ע"מ להחזיר אי' ביניהו דר' יהודה אומר רבית ע"מ להחזיר מותר ורבנן סברי רבית ע"מ להחזיר אסור פרש"י ז"ל וכל הראשונים רבית ע"מ להחזיר שהתנה עמו שאם יתן לו מעותיו עד זמן קצוב שיחזיר לו הקרקע ופירות שאכל ואם לאו שיהא הכל שלו מעכשיו
Rava dit que tous interdisent l’éventualité d’intérêt, puisqu’elle peut aboutir à un véritable intérêt. Ici, Rabbi Yehouda permet l’intérêt avec restitution et les Sages l’interdisent. Rachi et les premiers maîtres expliquent : si le vendeur apporte son argent dans le délai fixé, on lui rend le terrain et les fruits consommés ; sinon, tout appartient à l’acheteur dès maintenant.
וזה תימא גדול מ"ט דרבנן דאסרי שהרי זה פירות אלו בתורת מקח גמור אוכל אותם בנתים מה נפשך שאם יביא מעותיו הרי מנכה לו מן החוב שיעור הפירות ונמצא שלקחם בדמיו.
C’est très étonnant : pourquoi les Sages interdisent-ils ? Dans tous les cas, les fruits sont consommés au titre d’un achat entier. Si le vendeur apporte son argent, on déduit de la dette leur valeur : l’acheteur les a donc payés.
ומה שתירצו בתוספו' שאין לו לנכות מן החוב אלא הוא יש לו לטרוח ולהביא כל המעות ואח"כ יחזיר לו הלה ארעא ופירות אינו כלום דאכתי פירות שאכל בתורת מקח אכל ומעות הקדים
Les Tossafot répondent qu’on ne déduit pas de la dette : le vendeur doit apporter toute la somme, puis l’autre lui rend le terrain et les fruits. Cela ne résout rien : il a toujours consommé comme acheteur, après paiement anticipé.
ונהי דבתנאי בזה יש קנס יותר למוכר דשמא לא יזדמן לו כל המעו' לאותה שעה ואלו היה מנכה לו לשעה היה מוצא את המותר להביא לו מ"מ לענין הפירות שאנו עסוקין אכילה בתורת מקח היא וממה נפשך בין שמנכ' לו שווין וישלים המוכר עד סך הדמים בין שמחזיר לו כל הדמים ויחזור וינכה ממנו לשע' דמי הפירות שאין בין זה לזה אלא אפוכי מטרתא ויכפה וקנסא למוכר
La condition impose certes une difficulté supplémentaire au vendeur : il pourrait ne pas réunir toute la somme, alors qu’une déduction immédiate lui aurait permis de trouver le reste. Mais pour les fruits, objet de notre discussion, il s’agit dans les deux cas d’une consommation par achat : soit leur valeur est déduite et le vendeur complète, soit tout le prix est rendu puis cette valeur déduite. Ce n’est qu’un détour et une contrainte pénalisante pour le vendeur ; un terme de cette formulation est incertain (sens à vérifier).
ועוד דהתם בערכין מדמינן הא למוכר בית בבתי ערי חומה דאמר דתהדר בתוך שנת' והתם לא הדרי פירי כלל אלא ארעא וכדאמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה נגאל מיד וגואל כל י"ב חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית:
De plus, Arakhin compare cela à la vente d’une maison de ville fortifiée, rachetable dans l’année : les fruits n’y sont pas rendus, seulement le terrain. On y enseigne qu’on peut racheter immédiatement et pendant douze mois : c’est une apparence d’intérêt, sans être de l’intérêt.
רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי.
Rava dit que tous interdisent l’éventualité d’intérêt ; ils divergent sur l’intérêt sous condition de restitution. Dans les Tossafot d’Arakhin, j’ai vu : tous permettent de convenir que, si le vendeur rend l’argent, on déduira les fruits consommés. L’acheteur ne consomme alors pas un intérêt, mais le capital. Le cas discuté serait celui où il dit : apporte-moi tout le capital, puis je te rendrai la valeur des fruits.
וא"ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י"ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור.
Pourquoi imposer ce détour ? On répond que cela l’arrange, pour que le vendeur n’ait pas l’argent du rachat : si l’on déduisait immédiatement les fruits, leur valeur pourrait atteindre le capital, ou laisser peu à payer, permettant de rembourser et de le faire partir. Cela n’est pas clair.
ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (לא, א) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה.
Les Tossafot objectent à Rava : selon quel avis expliquer la Michna d’Arakhin, où le vendeur d’une maison en ville fortifiée peut la racheter immédiatement et pendant douze mois, avec « une apparence d’intérêt, sans être de l’intérêt » ? Il existe pourtant une éventualité d’intérêt, puisqu’il pourrait la racheter.
ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא.
Ils répondent que Rava reconnaît que ce tanna permet l’éventualité d’intérêt, comme Rabbi Méïr ici, selon l’explication de Rabbi Yo’hanan. On ne pourrait pas, selon eux, placer ici le désaccord dans la restitution du loyer du Beith Haknesset lors de sa reprise : les acheteurs risqueraient de perdre beaucoup en y habitant pour une durée atteignant le prix, alors qu’ils avaient acheté définitivement. Rabbi Méïr permettrait donc l’éventualité d’intérêt, même selon Rava.
ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית.
Leur approche ne me paraît aucunement claire. Arakhin suit certainement Rabbi Yehouda, même selon Rava : la formule « apparence d’intérêt, sans être de l’intérêt » se rapporte à l’intérêt avec restitution.
ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו',
La souguia d’Arakhin oppose cette Michna à une baraïta : c’est un véritable intérêt, mais la Torah l’a permis. Rabbi Yo’hanan les attribue l’une à Rabbi Yehouda, l’autre aux Sages. Abayé place leur divergence dans l’éventualité d’intérêt ; Rava dans l’intérêt avec restitution.
אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא.
Puisque la contradiction entre Michna et baraïta est résolue par Rabbi Yehouda et les Sages, le désaccord décrit ensuite porte sur ces deux textes : selon Abayé, sur l’éventualité d’intérêt ; selon Rava, sur la restitution. Si Rava ne parlait que de Rabbi Yehouda et des Sages, sans viser la Michna, il aurait dû le préciser et résoudre aussi leur contradiction.
ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב"מ סה, ב) דמוקמי ליה בהכין.
De plus, si Rava admettait nécessairement que les tannaïm de nos deux Michnayot permettent l’éventualité d’intérêt, pourquoi imposer à Rabbi Yehouda et aux Sages un nouveau sujet de désaccord, non explicitement connu chez un tanna ? Pourquoi abandonner cette opinion connue et supposer Rabbi Yehouda plus rigoureux que Rabbi Méïr et le tanna d’Arakhin, contre Rabbi Yo’hanan, Abayé et Rav Houna fils de Rav Yehochoua qui l’expliquent ainsi ?
ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי.
L’expression de Rava « tous interdisent » ne me gênerait pas à elle seule : « tous » pourrait viser les seuls avis de cette baraïta. Yevamot emploie ainsi « tous reconnaissent une condition dans la ’halitsa » pour les auteurs de la baraïta en question ; les exemples abondent. Mais les objections précédentes demeurent.
ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי,
Le tanna d’Arakhin invoque donc lui aussi la permission de l’intérêt avec restitution. Selon Rava, la maison de ville fortifiée est vendue sous cette condition ; sans elle, tous interdisent. En cas de rachat dans les douze mois, l’acheteur rend la valeur des fruits.
ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל.
La Michna signifie : pendant la consommation, cela ressemble à de l’intérêt ; ce n’en est pas, puisque, finalement, il restitue conformément à la condition. Il consomme licitement, sur ses propres biens. La baraïta considère au contraire la consommation comme un véritable intérêt, que la Torah permet jusqu’au rachat.
ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי.
Ou bien la Michna vise l’absence de rachat : si la maison reste définitivement à l’acheteur, cela ressemble à de l’intérêt, puisque le vendeur aurait pu racheter au moment de la consommation, mais ce n’en est pas. La baraïta considère que c’était un véritable intérêt, la vente n’étant définitive qu’au bout des douze mois ; la Torah l’a néanmoins permis. Voilà ce qui me paraît juste.
וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב עי"ש) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר.
Nous suivons Rava : l’intérêt sous condition de restitution est interdit, selon les Sages. Baba Metsia dit ainsi que, parfois, les deux parties sont interdites, lorsque l’acquisition est stipulée dès maintenant si le paiement intervient ; elles déposent les fruits chez un tiers. Ce dépôt est permis, mais la consommation par l’un, même sous condition de restitution, est interdite.
ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא,
Certes, le Talmud présente partout Rabbi Yehouda selon Abayé, comme permettant l’éventualité d’intérêt. Nous ne trouvons cependant pas que Rabbi Yo’hanan, Abayé ou Rav Houna fils de Rav Yehochoua contestent la règle de Rava interdisant l’intérêt avec restitution. Ils divergent sur l’interprétation de la baraïta et de la Michna ; Rava s’oppose à eux sur l’interprétation et la règle, sans qu’eux-mêmes contestent explicitement cette dernière.
ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר,
Ils considèrent que la vente d’une maison de ville fortifiée n’implique pas de condition imposant la restitution des fruits. Le verset est général : on ne lui impose pas cette condition, puisqu’il paraît viser une vente sans condition ni obligation de restituer les fruits. Ils attribuent donc à la Michna la permission de l’éventualité d’intérêt, non celle de l’intérêt avec restitution.
דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי.
Sinon, puisque Rava tient l’éventualité d’intérêt pour plus grave que l’intérêt avec restitution, pourquoi leur attribuer une telle indulgence ? C’est donc bien pour la raison donnée. Rava, lui, juge impossible de permettre toute éventualité d’intérêt ; quant au verset de la maison fortifiée, il faut le laisser se contraindre et déterminer ainsi sa propre interprétation. Voilà ce qui me paraît juste.
ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.
On apprend aussi d’ici que celui qui vend pour monter en terre d’Israël, dont la vente est annulée s’il ne monte pas ou ne parvient pas à s’y établir, selon la première version de Rava dans Kiddouchin, ne permet pas à l’acheteur de manger les fruits avant son installation. Même s’il les restitue en cas d’annulation, cela ne vaut pas mieux que l’intérêt avec restitution, interdit. Il faut donc déposer les fruits chez un tiers.
וחכ"א מוכרין אותו ממכר עולם וכו': אר"י אמר שמואל מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה
גמ' בד' אמות של תפלה - לאחר זמן:
Guemara : « Dans les quatre coudées de la prière » : après un certain temps.
אמר שמואל מותר להשתין בתוך ד' אמות של תפלה והני מילי כגון בית או דרך וכיוצא בהן דלא קביעא קדושתייהו כגון בית הכנסת לא.
Chemouël dit : il est permis d’uriner dans les quatre coudées de la prière. Cela concerne une maison, un chemin ou un lieu semblable dont la sainteté n’est pas permanente ; pas un Beith Haknesset.
המטיל מים ורצה להתפלל ירחיק ארבע אמות ממקום שהטיל שם מים וישהה עוד כדי הלוך ד' אמות משום ניצוצות ויתפלל ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים ישהה כדי הלוך ארבע אמות וישתין שכל ארבע אמות דמדומי תפלה בפיו
Celui qui a uriné et veut prier s’éloigne de quatre coudées de l’endroit, attend aussi le temps de marcher quatre coudées à cause des gouttes, puis prie. Celui qui a prié et doit uriner attend ce même temps : pendant ces quatre coudées, des paroles de prière demeurent dans sa bouche.
אבל אינו צריך להרחיק ארבע אמות שמאחר שהמקום שהתפלל אינו קדוש מצד עצמו לא קדשה תפלתו את המקום אלא שכיון שסיים תפלתו הרי מקומו חול גמור וכבר בארנו דבר זה במס' ברכות כ"ב ב' ומ"מ ממדות חכמים שלא להטיל מים בתוך ארבע אמות של תפלה ואע"פ שמותרין בכך ראוי לתלמיד חכם לקדש עצמו אף במותר לו:
Mais il n’a pas à s’éloigner de quatre coudées : le lieu n’étant pas saint par lui-même, la prière ne le sanctifie pas ; une fois finie, le lieu est entièrement profane. Nous l’avons expliqué dans Berakhot 22b. Cependant, parmi les qualités des sages figure la retenue d’uriner dans les quatre coudées de la prière : même lorsqu’il y est autorisé, l’érudit doit se sanctifier dans ce qui lui est permis.
אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשום חצר ולוקח מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת דקביע קדושתיה אבל ד"א דלא קביע קדושתייהו לא
אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו'. קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, ב) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן.
Rav Yossef demande ce qu’enseigne Rav Yehouda : la Michna dit déjà, selon Rabbi Yehouda, qu’on vend comme cour. Sa remarque semble juste. Rav Yehouda enseigne selon moi une déduction de la Michna : il ne faut pas penser que les Sages interdisent même les quatre coudées dont la sainteté n’est pas permanente. De même, Ketoubot explique que Rav Houna enseigne une déduction d’une Michna.
ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי.
Cela répond à une autre difficulté. Un tanna enseignait devant Rav Na’hman que celui qui urine s’éloigne puis prie, et que celui qui prie s’éloigne puis urine. Rav Na’hman objecte : tu aurais sanctifié tous les chemins de Nehardea ! Pourquoi ne cite-t-il pas la Michna de Rabbi Yehouda, comme Rav Yossef ici ? Le tanna pourrait répondre que les Sages interdisent aussi dans les quatre coudées : il n’admettrait pas cette déduction.
ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (לעיל מגילה כה, ב) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (לעיל מגילה כו, א) ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי.
Autre difficulté : pourquoi Rav Yossef juge-t-il évident que les Sages permettent sans sainteté permanente ? La Michna impose pourtant d’acheter un Beith Haknesset avec le prix de la place publique ; celle-ci est donc sainte, bien qu’on n’y prie qu’occasionnellement. Réponse : la place est réservée à cet usage, même si la prière n’y a lieu qu’à certaines occasions.
ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (לעיל מגילה כו, ב) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר.
Rav Yossef aurait aussi pu dire que, même pour un Beith Haknesset, les Sages interdisent seulement d’en faire des lieux d’eau permanents, pas d’y uriner occasionnellement après la vente. Sinon, Ravina aurait-il constamment veillé à ce qu’on n’urine pas sur le terrain acheté puis semé ? Et dans une cour, tous peuvent-ils s’en préserver ? C’est donc permis ; il a donné l’une de deux raisons.
אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור.
Mais une forte difficulté demeure : sa formulation paraît tirer une interdiction des Sages, alors qu’on semblerait en tirer une permission entière, même pour le Beith Haknesset. Si l’usage est interdit en lui-même, pourquoi une condition ? L’acheteur devrait y veiller seul !
ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר.
On peut répondre que l’exigence de condition prouve l’interdit : sinon, pourquoi stipuler, puisque l’acheteur ferait ce qu’il veut ? Le vendeur doit malgré tout stipuler, même si l’acheteur se préservera spontanément, afin de ne pas paraître mépriser la sainteté et vendre pour tout usage.
ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה כח, א ד"ה מתני') גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.
Ou bien les Sages n’exigent pas de condition expresse excluant ces quatre usages, mais interdisent de vendre pour eux, comme je l’écrirai sur la Michna suivante avec l’aide du Ciel. Ce n’est cependant pas clair.
תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד"א ומשתין והמשתין מרחיק ד"א ומתפלל
א"ל בשלמא המשתין מרחיק ד"א ומתפלל תנינא כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד"א
ואסיקנא המתפלל מרחיק ד' אמות מהן דתנן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות. וכן המשתין צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות ואח"כ יתפלל משום ניצוצות. וכן המתפלל צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות וישתין.
Nous concluons : celui qui prie s’éloigne de quatre coudées de l’urine, conformément à la Michna : « De combien s’éloigne-t-on de celle-ci et des excréments ? De quatre coudées. » Celui qui urine attend aussi le temps de marcher quatre coudées avant de prier, à cause des gouttes. Celui qui a prié attend également ce temps avant d’uriner.
אלא המתפלל מרחיק ד"א ומשתין למה לי אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא תני
קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא - שאין לך ד"א בהן שלא התפללו בהן עוברי דרכים:
« Tu aurais sanctifié tous les chemins de Nehardea ! » : aucun espace de quatre coudées n’y est resté sans que des voyageurs y aient prié.
תני ישהה - כדי הילוך ארבע אמות:
« Enseigne : il attend » : le temps de marcher quatre coudées.
ישהה בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ד"א משום ניצוצות אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ד"א ל"ל אמר רב אשי שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה:
משום ניצוצות - שלא יטנפו בגדיו בניצוצות שבאמתו:
« À cause des gouttes » : afin que ses vêtements ne soient pas salis par les gouttes restant dans son organe.
שכל הילוך ד' אמות תפלה סדורה בפיו ורחושי מרחשי שפוותיה. שאלו אלו כולן במה שהאריכו ימים כו' עד מתניתין ופשוטות הן.
Pendant le temps de marcher quatre coudées, la prière reste ordonnée dans sa bouche et ses lèvres remuent. On interrogea tous ces sages sur leur longévité, etc., jusqu’à la Michna ; ces enseignements sont clairs.
בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות. קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן (ברכות כב, ב) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות.
« Celui qui urine attend le temps de marcher quatre coudées, à cause des gouttes. » Difficulté : pourquoi invoquer les gouttes ? La Michna exige déjà de s’éloigner de quatre coudées de l’urine et des excréments !
וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו (שם כה, א) לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו' היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.
Cela concerne même celui qui urine dans un creux profond de dix téfa’him, sans obligation de s’éloigner. Au chapitre Mi chémétou, une baraïta dit de ne pas lire le Chéma face aux excréments humains, etc. ; mais s’il existe un emplacement plus haut ou plus bas de dix téfa’him, on peut s’asseoir à côté et lire le Chéma.
זלפ"ן סימן:
שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא ביטלתי קידוש היום אמא זקינה היתה לי פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום
במה הארכת ימים - באיזה זכות:
« Par quoi as-tu vécu longtemps ? » : par quel mérite ?
כפה - צעיף:
« Kappa » : un voile.
Ce commentaire sur la conduite de Rabbi Zakkaï est rattaché ici à sa citation ; Sefaria le place aussi en 27b:19:1.
לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה. ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד' אמות:
« Je n’ai pas uriné dans les quatre coudées de la prière » : même lorsque c’est entièrement permis, par exemple après avoir attendu le temps de marcher quatre coudées.
לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה - ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד' אמות:
« Je n’ai pas uriné dans les quatre coudées de la prière » : même lorsque c’est entièrement permis, par exemple après avoir attendu le temps de marcher quatre coudées.
ולא כניתי שם לחבירי - אפילו כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרינן (ב"מ דף נח:) דהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא היינו בכינוי של פגם משפחה:
« Je n’ai pas donné de surnom à mon prochain » : même un surnom non déshonorant. Lorsque l’on dit que celui qui donne un surnom à son prochain n’a pas de part au monde futur, il s’agit d’un surnom portant atteinte à sa famille.
לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה. פירוש: אע"פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.
« Je n’ai pas uriné dans les quatre coudées de la prière » : bien que ce soit permis ; c’est en cela que réside son mérite particulier. Il semble toutefois s’agir de quatre coudées reconnues comme lieu de prière ; sinon, il aurait sanctifié tous les chemins de Nehardea.
ולא כניתי שם לחבירי. פירוש: אע"פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן (ראה ב"מ נח, ב) כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.
« Je n’ai pas donné de surnom à mon prochain » : même sans atteinte à sa famille. Sinon, quel serait son mérite particulier ? Nous disons que celui qui donne un surnom à son prochain tombe dans la Géhenne et n’obtient pas de pardon, mais y brûle tous ses jours.
ולא ביטלתי קידוש היום. פירוש: ביין, אע"פ שהוא מותר בפת.
« Je n’ai pas négligé le Kiddouch du jour » : avec du vin, bien qu’on puisse le faire sur du pain.
גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה שאלו תלמידיו לר' זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא בטלתי קידוש היום
Guemara : Rav Yehouda dit au nom de Chemouël qu’on peut uriner dans les quatre coudées de la prière. Ses élèves demandèrent à Rabbi Zakkaï : « Par quel mérite as-tu vécu longtemps ? » Il répondit qu’il n’avait jamais uriné dans les quatre coudées de la prière, donné un surnom à son prochain, ni négligé le Kiddouch du jour.
אימא זקינה היתה לי פעם אחת לא היה לי יין לקידוש היום מכרה כיפה שעל ראשה והביאה לי יין לקידוש היום תנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפי גרבי יין:
Il avait une mère âgée. Une fois, faute de vin pour le Kiddouch, elle vendit le couvre-chef de sa tête et lui apporta du vin. On enseigne qu’à sa mort elle lui laissa trois cents jarres de vin ; à sa propre mort, il en laissa trois mille à ses fils.
הרבה דברים היו תלמידי חכמים משתבחין במדותיהם מהם מי שהיה אומר שלא הטיל מים בתוך ד' אמות של תפלה ושלא היה מכנה שם לחבירו אף בכנוי שאין בו פגם משפחה ואין צריך לומר במה שיש בו פגם משפחה שנאמר עליו בפרק הזהב נ"ח ב' שיורד לגיהנם
Les érudits louaient de nombreuses qualités de leur conduite. L’un disait n’avoir pas uriné dans les quatre coudées de la prière, ni donné un surnom à son prochain, même sans atteinte familiale ; à plus forte raison s’abstenait-il d’un surnom portant atteinte à sa famille, dont Baba Metsia dit qu’il mène à la Géhenne.
ושלא בטל קדוש היום על היין אלא אע"פ שהיה עני ואין לו פרוטה לקנות בה היה ממשכן ומביא יין לקדוש אע"פ שהיה אפשר לו בפת
Il n’avait pas négligé le Kiddouch du jour sur le vin : même pauvre, sans une pièce pour l’acheter, il mettait un objet en gage et apportait le vin, bien qu’il eût pu employer du pain.
ומהם שלא היה מפסיע על ראשי עם הקדש אלא כשהיה צריך לעבור דרך לפניהם היה מעקם את הדרך וכן לא היה עושה קפנדריא בבית הכנסת אף במקום שמותר כגון שהיה שביל מעיקרו או שנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא
Un autre n’enjambait pas les têtes du peuple saint : s’il devait passer devant les personnes, il faisait un détour. Il ne prenait pas non plus de raccourci dans le Beith Haknesset, même lorsqu’un chemin antérieur ou une entrée sans cette intention le permettait.
ומהם שהיו משכימין לבית המדרש עד שלא היה אדם קודמם בכך ושלא היה מברך לפני כהן ושלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע ולחיים וקיבה ואע"פ שמותר לעשות כן מ"מ ברכת כהן דוקא כשהכהן ת"ח אבל אם היה זה ת"ח והכהן עם הארץ אסור להניח לו לברך
Certains arrivaient tôt au Beith Hamidrach, sans être précédés ; ils ne bénissaient pas avant un prêtre et ne mangeaient pas d’une bête dont les dons — épaule, mâchoires et caillette — n’avaient pas été prélevés, bien que ce soit permis. La priorité à la bénédiction du prêtre ne vaut que s’il est érudit : si l’autre est érudit et le prêtre ignorant, il est interdit de lui laisser bénir.
ומהם שהיה כהן והיה משבח את עצמו שלא נשא כפיו בלא ברכה וי"מ בה שאע"פ שנשא את כפיו פעם אחת כל שהלה מזדמן לו לישא פעם אחרת אף באותו היום היה חוזר ומברך וברכה זו היא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה
Un prêtre se louait de ne pas avoir élevé les mains sans bénédiction. Certains expliquent que, même après l’avoir fait une fois, il répétait la bénédiction à chaque nouvelle occasion, le même jour : « Qui nous a sanctifiés par la sainteté d’Aharon et nous a ordonné de bénir Son peuple Israël avec amour. »
ואין זה נראה דמאי רבותיה ודאי כך הוא הדין לברך כל זמן שנושא את כפיו כמו שביארנו אלא נראה שהיא אמורה על מה שאמרו בשעת עלייתו אומר יהי רצון שתהא ברכה זו כתקנה וכד מהדר אפיה אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו וכו' והיה משבח את עצמו שהיה מוסיף בה בברכה ארוכה עד שמראה מתוך דבריו חבה יתירה ואהבה עזה לעם
Cela ne paraît pas juste : quel mérite particulier ? La règle exige justement la bénédiction à chaque élévation des mains. Il semble plutôt s’agir des paroles prononcées en montant — « Puisse cette bénédiction être conforme… » — puis en se retournant — « Maître des mondes, nous avons accompli ce que Tu nous as ordonné… ». Il ajoutait une longue bénédiction exprimant une affection et un amour très forts pour le peuple.
ומהם שהיו אומרים שלא נתכבדו בקלון חביריהם לעולם והוא מדה מגונה עד למאד וביאורה בשני פנים אחד בדבור ואחד במעשה בדבור כגון שיאמר איני בעל עבירה זו כפלוני ובמעשה כגון שהיה זה מביא בידו או בכתיפו דבר שאינו כבוד לו ונותנו לזה האחר שיביאנו אחר שזה אדם הגון ג"כ ושאין זה מכבודו
D’autres disaient ne s’être jamais honorés en déshonorant leurs prochains, conduite extrêmement mauvaise. Elle existe en parole — « je ne commets pas cette faute comme untel » — ou en acte : confier à un autre un objet qu’on portait, parce qu’on juge ce port indigne, alors que cet autre est lui aussi respectable et que ce n’est pas digne de lui.
ומקצת חכמים היו מעטרין עצמן במדת הענוה עד שלא היתה קללת חביריהם עולה עמהם על מטתם אלא מוחלין מיד לכל מי שציערם ואע"פ שאמרו יומא כ"ב ב' כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ההיא כשהקילוהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמים וכל שלכבוד תורה
Certains se paraient d’humilité : ils ne portaient pas sur leur lit la malédiction reçue d’un prochain, mais pardonnaient immédiatement à qui les avait peinés. Yoma dit certes qu’un érudit qui ne se venge ni ne garde rancune comme un serpent n’est pas un érudit ; cela concerne l’offense reçue à l’occasion de sa réprimande et des paroles du Ciel, pour l’honneur de la Torah.
וכן שהיו ותרנים בממונם ושלא היו מקבלים מתנות וכל שכן שלא היו עומדים על מדותיהם אלא מעבירין על הכל
Ils étaient généreux de leurs biens, refusaient les cadeaux et ne défendaient pas rigidement leurs droits, mais passaient sur tout.
ומהם מי שלא היה מסתכל באדם רשע כלל כל שכן שהיו נזהרין ממשאו ומתנו כדרך הנביאים והחסידים וכמו שאמר אלישע לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך
L’un ne regardait pas du tout l’homme méchant ; à plus forte raison évitait-il de traiter avec lui, comme les prophètes et les hommes pieux. Élicha disait : sans la considération que j’ai pour Yehochafat, roi de Yehouda, je ne te regarderais ni ne te verrais.
ומהם מי שלא הקפיד אפילו בתוך ביתו לעולם ושלא היה הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין והיה נזהר עם כל זה שלא להרהר במבואות המטונפות ולא היה ישן בבית המדרש ולא היה שש בתקלת חבירו כל שכן שלא היה מקלהו בהזכרתו לקראו בכנוי
Un autre ne s’emportait jamais, même chez lui ; ne marchait pas quatre coudées sans Torah et sans tefilin ; et prenait garde de ne pas penser à la Torah dans les passages sales. Il ne dormait pas au Beith Hamidrach, ne se réjouissait pas du malheur d’autrui et, à plus forte raison, ne le rabaissait pas en le nommant par un surnom.
כל אלו וכיוצא בהם מדות החכמים ותלמידיהם וראוי לאדם ללמוד מהם כמה שאפשר לו ובספרי המוסר לחכמים נאמר ממדות החכם צהלתו בפניו ובלבו אבלו לבו רחב ונפשו שפלה איננו חומד ולא נוטר ואינו מספר בגנות מואס בגדולה שונא את השררה
Toutes ces conduites sont celles des sages et de leurs élèves ; on doit apprendre d’eux autant que possible. Les livres de morale décrivent le sage : la joie sur son visage, le deuil dans son cœur ; cœur large, âme humble ; sans convoitise ni rancune ; il ne dénigre pas, méprise les honneurs et déteste le pouvoir.
אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף מחלקתו נאה תשובתו נכבדת הסכמתו חזקה בריתו נאמנה אם יכעס יחמול ימשול ביצרו וירצה בדין אלהיו
S’il rit, sans excès ; s’il est en colère, sans emportement. Sa contestation est belle, sa réponse digne, son accord ferme, son alliance fidèle. En colère, il prend pitié, maîtrise son penchant et accepte le jugement de son Dieu.
לא ידבר עתק למי שיזיקהו ולא ייגע במה שלא יועילהו לא יתנקם ולא יזכור רעה משאו קל ועזרתו רבה הודאתו נמצאת בעת רעה וסבלו ארוך בעת הנזק
Il ne parle pas avec arrogance à qui lui nuit, ni ne se fatigue à ce qui ne lui profite pas ; ne se venge pas et ne se souvient pas du mal. Sa charge est légère, son aide abondante. Sa reconnaissance demeure dans le malheur, sa patience dure lors du dommage.
אם ישאלוהו יתן ואם יחמסוהו ימחול אם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יתקרב רך מחמאה מתוק מדבש לא יגלה סוד ולא יחשוף מסתור
Si on lui demande, il donne ; si on le dépouille, il pardonne ; si on lui refuse, il se montre généreux ; si on l’éloigne, il se rapproche. Plus doux que le beurre, plus suave que le miel, il ne révèle ni secret ni chose cachée.
צרותיו רבות תלונתו מועטה כשיראה טוב יזכרנו וכשיראה רע יכסנו מלמד לסכל מזכיר למשכיל כל אדם בעיניו נכבד ממנו אב ליתום בעל לאלמנה מכבד הדלים מיסר לעשירים וראוי לכל מי שייחס עצמו בשם תלמיד חכם להתנהג על דרך אלו המדות ובדומיהם:
Ses souffrances sont nombreuses, ses plaintes rares. Il se souvient du bien vu et couvre le mal. Il enseigne à l’insensé et rappelle au sage ; chacun lui paraît plus honorable que lui. Père de l’orphelin, soutien de la veuve, il honore les pauvres et reprend les riches. Quiconque se réclame du nom d’érudit doit suivre ces qualités et leurs semblables.
תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין
הניחה לו ג' (אלפים) גרבי יין - כדאמרינן הזהיר בקידוש היום זוכה וממלאים לו גרבי יין (שבת דף כג:):
« Elle lui laissa trois [la source porte entre parenthèses : mille] jarres de vin. » Comme nous le disons : celui qui veille au Kiddouch du jour mérite qu’on lui remplisse des jarres de vin (Chabbat 23b).
רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב אמר ליה מאי האי א"ל לא הוה לי קידושא ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא א"ל יהא רעוא דתיטום בשיראי
אסר ריתא - מין גמי:
« Il s’était ceint de rita » : une espèce de jonc.
דתיטום בשיראי - סתום ומכוסה במעילין סתמום פלשתים תרגומו טמונין פלשתאי (בראשית כ״ו:ט״ו):
« Que tu sois recouvert de soieries » : enfermé et couvert de manteaux. « Les Philistins les bouchèrent » est rendu dans le targoum par « les Philistins les obturèrent » (Genèse 26,15).
כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי שמע רב ואיקפד אמר מאי טעמא לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר
איכלל - כשנכנס לחופה:
« Il se maria » : lorsqu’il entra sous la ’houppa.
[שלחן] - היו פושטות בגדיהן:
« Elles retiraient » : elles ôtaient leurs vêtements.
וכן למר - אף אתה תהא מבורך לכך שמא היה עת רצון ותתקיים אף בי:
« Et de même pour le maître » : sois toi aussi béni de cela. Peut-être était-ce un moment favorable, et la bénédiction se serait-elle aussi accomplie pour moi.
שאלו תלמידיו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לב"ה ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה
קפנדריא - מקצר הילוכו דרך בית הכנסת:
« Qapandaria » : il abrège son trajet en passant par le Beith Haknesset.
ולא פסעתי על ראשי עם קודש - כשהיו התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע ההולך על גבי מסיבתן לישב למקומן נראה כפוסע על ראשי העם:
« Je n’ai pas enjambé les têtes du peuple saint » : les élèves étaient assis à terre au Beith Hamidrach ; celui qui traverse leur assemblée pour gagner sa place semble enjamber les têtes du peuple.
ולא נשאתי כפי - לדוכן לברכת כהנים לפי שהכהנים צריכין לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו (במצותיו וצונו) בקדושתו של אהרן במסכת סוטה (דף לט.):
« Je n’ai pas élevé mes mains » : sur l’estrade pour la bénédiction des prêtres. Les prêtres doivent dire : « Béni sois-Tu, Hachem notre Dieu, Roi du monde, qui nous a sanctifiés [la source insère ici entre parenthèses une formule relative aux commandements] par la sainteté d’Aharon », comme dans Sota 39a.
שאלו תלמידיו את ר' (ישמעאל)[אלעזר] בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא פסעתי על עם קדש ולא עשיתי ב"ה קפנדריא. פי' אע"פ שהיה מותר כגון שהיה שביל מעיקרו כדאי' לקמן:
Les élèves demandèrent à Rabbi [la source corrige « Yichmaël » en « Elazar »] ben Chamoua par quoi il avait vécu longtemps. Il dit que personne ne l’avait jamais précédé au Beith Hamidrach, qu’il n’avait pas enjambé le peuple saint ni pris de raccourci dans le Beith Haknesset : même lorsque c’était permis, par exemple si un chemin existait auparavant, comme plus loin.
ולא נשאתי כפי בלא כרכה פי' כהן היה ובשעת נשיאות כפים מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל וכדאיתא במסכת סוטה בהדיא דמייתי ליה להאי ואמרי' מאי מברך אמר רב חסדא א"ק וכו'
« Je n’ai pas élevé mes mains sans bénédiction » : il était prêtre et, en levant les mains, bénissait : « Qui nous a sanctifiés par la sainteté d’Aharon et nous a ordonné de bénir Son peuple Israël. » Sota cite explicitement cet enseignement et demande quelle bénédiction il récite ; Rav ’Hisda répond par cette formule.
ולא ידענא מאי חסירותיה בהאי דהא משמע דהאי ברכה חובה היא לכל כהן מברך ודילמא היא גופה קמל"ן דכל כהן המברך אותה מתברך ומאריך ימים:
Je ne sais quel mérite particulier cela représente — le terme de la source est altéré (sens à vérifier) : cette bénédiction paraît obligatoire pour tout prêtre qui bénit. Peut-être enseigne-t-il précisément que tout prêtre qui la récite est lui-même béni et vit longtemps.
לא עשיתי קפנדריא. פירוש אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן (מגילה כט, א).
« Je n’ai pas pris de raccourci » : même lorsqu’un chemin existait auparavant, cas permis comme on le dit plus loin (Meguila 29a).
שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש
שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים כו' - קשה דאדרבה היה בזכות שהיה שונה לתלמיד אחד ארבע מאות זימני ונפק בת קול ואמר נאה ליך דליזכי כולי דריה לעלמא דאתי או דליחיי ד' מאה שנין אמר הקב"ה יהבו ליה הא והא (עירובין דף נד:) וי"ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך:
« Les élèves demandèrent à Rabbi Perida par quoi il avait vécu longtemps, etc. » Difficulté : c’était plutôt pour avoir répété quatre cents fois la leçon à un élève ! Une voix céleste lui proposa que toute sa génération mérite le monde futur, ou qu’il vive quatre cents ans ; le Saint, béni soit-Il, dit de lui donner les deux (Érouvin 54b). On peut répondre qu’au début il ne le savait pas : il ne l’apprit qu’à la fin, en voyant qu’il avait vécu aussi longtemps.
Le récit de Rabbi Perida se poursuit en Meguila 28a.
Texte hébreu : Sefaria (27a, 27b) ; traduction française préparée pour Gueoula.