Meguila 28a–28b

וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה. נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (לקמן מגילה כח, א) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע"ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.

Il n’agissait ainsi qu’en sa présence. On apprend d’ici que la priorité de l’érudit sur le prêtre ignorant concerne une ville sans prêtre supérieur à cet érudit. S’il en existe un, même absent du Beith Haknesset, le prêtre ignorant passe avant, par respect pour le prêtre érudit de la ville. Sans la soumission de Chemouël à son égard, Rav n’aurait pas lu dans la ville de Chemouël, même en son absence.

כי קאמר איהו בשוין. פירש ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש דאם כן פשיטא דכהן קודם, אלא ששניהם תלמידי חכמים וליכא משום משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ואע"פ שהיו הכהנים ואפילו החכמים שבהן כפופים לו כרב הונא לא קרא בפניהם.

« Il parlait de personnes égales. » Rabbénou Tam explique qu’elles ne sont pas exactement égales : la priorité du prêtre serait évidente. Tous deux sont érudits, sans mépris de la Torah ; même si les prêtres érudits lui sont soumis, comme à Rav Houna, il ne lit pas devant eux.

ויש מפרשים לא ברכתי ברכת המזון מדלא קאמר לא קריתי, ואפילו הכי בכהן עם הארץ איכא משום משנאי אהבו מות שהרואה אומר דמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד תורה הוא נותן לו לברך, אבל בעם הארץ דעלמא יכול הוא תלמיד חכם לתת לו רשות לברך לפניו ברכת המזון.

Certains comprennent la bénédiction après le repas, puisqu’il ne dit pas « je n’ai pas lu ». Même là, donner priorité au prêtre ignorant ferait croire que la prêtrise dépasse la Torah. À un autre ignorant, l’érudit peut en revanche permettre de bénir devant lui.

תיתי לי דלא עבדית שותפותא בהדי גוי. ואם תאמר ומאי רבותיה והא אמרינן בסנהדרין (סג, ב) דאסור לעשות שותפות בהדי גוי משום דדילמא מחייב ליה שבועה וקא עבר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג).

Quel mérite à ne pas s’associer à un non-Juif, puisque Sanhédrin l’interdit par crainte d’un serment contraire à « qu’on ne l’entende pas par ta bouche » ?

יש לומר אע"פ שהיה פוטרו משבועה, ורבותיה כדי שלא יהא רגיל אצלו פן ילמד ממעשיו.

Même s’il le dispensait du serment, il évitait cette fréquentation pour ne pas apprendre ses actes.

ואי נמי נראה לומר, אפילו בזמן שאין רגילות הגוים לישבע בתרפותם דאז מותר, וכמו שאנו רגילים לומר שם דאי לא אנו לא כלום ולא נשביעם אלא מפני שאין נשבעים בשם עבודה זרה ממש שאינן מזכירין אותה.

Ou bien il s’agit d’une époque où les non-Juifs ne jurent pas par leurs idoles, cas permis. La formulation décrivant ici notre pratique du serment est incertaine (sens à vérifier) ; le texte précise qu’ils ne mentionnent pas réellement le nom d’une idole.

ולא הרהרתי במבואות המטונפות. מסתברא דהוה סבירא ליה כרבי יוחנן דשרי (ראה ברכות כד, ב), והיינו רבותיה.

Il semble qu’il suivait Rabbi Yo’hanan, qui permet d’y penser à la Torah ; c’était donc son mérite particulier.

מתני': ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מפשילין לתוכו חבלים. איכא למידק מאי ועוד, דאדרבא רבי יהודה מיקל הוא בההיא דלעיל (מגילה כז, ב) כדקתני והלוקח מה שירצה יעשה. ודחקו התוספות לתרץ, דרבי יהודה מחמיר הוא דבעי שימכור בפירוש לשם חצר אבל אינו מוכר סתם ורבנן שרו אפילו למכור סתם.

Michna : Rabbi Yehouda ajoute que, dans un Beith Haknesset en ruine, on ne tresse pas de cordes. Pourquoi « ajoute » ? Dans la Michna précédente, il est au contraire indulgent : l’acheteur fait ce qu’il veut. Les Tossafot expliquent, avec difficulté, qu’il est rigoureux en exigeant une vente expressément comme cour, tandis que les Sages permettent une vente sans précision.

ורחוק מאד בעיני, דמאי אהני במוכרו לשם חצר אלא כדי שלא יראה כמוכרו לבית המים (שאם) [ואם] כן כל שכן דעדיף במתנה עמו בפירוש שלא יעשה בו אחד מארבעה דברים ורבנן לחומרא ולא לקולא. ושמא הם ז"ל מפרשים דברי רבנן מוכרין אותו ממכר עולם לכל דבר חוץ מארבעה דברים שאינו מוכרו לשם כך בפירוש אבל מכל מקום מוכרין סתם ואינו צריך להתנות כלל שלא יעשה בה אותן ארבעה דברים.

Cela me semble très éloigné : vendre comme cour ne sert qu’à ne pas paraître vendre pour les lieux d’eau. À plus forte raison vaudrait une condition expresse excluant les quatre usages ; les Sages seraient donc plus rigoureux. Peut-être les comprennent-ils comme excluant seulement de vendre expressément pour ces quatre usages, sans exiger de condition dans une vente ordinaire.

וגם זה אינו נכון בעיני, דכיון דאדרבי מאיר אתינן משמע דכי היכי דרבי מאיר צריך תנאי שלא להורידו מקדושתו לעולם אלא אם ירצו יחזרו הכי נמי צריכי רבנן תנאי באותן ארבעה דברים מיהא. ועוד דאם כן רב יוסף דקאמר לעיל (שם) ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת וכו' ומנא ליה לרב יוסף דרבנן אסרי דילמא מישרא שרו אלא דקא אסרי למכור לשם כך בפירוש כדי שלא יראה כמזלזל בקדושתה, דהא אפילו רבי יהודה דמחמיר ומצריך שימכור לשם חצר קא שרי ללוקח לעשות בה כל צרכו. והר"ם במז"ל (בפי"א מהל' תפלה הי"ז) כן כתב מפורש כדברי שצריך להתנות שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים.

Cela non plus ne me paraît pas juste : puisqu’ils répondent à Rabbi Méïr, qui exige la condition de ne jamais abaisser la sainteté et de pouvoir reprendre, eux aussi exigent au moins une condition pour les quatre usages. Sinon, d’où Rav Yossef déduit-il plus haut que les Sages les interdisent ? Peut-être interdiraient-ils seulement de les annoncer dans la vente ! Même Rabbi Yehouda, qui exige une cour, permet ensuite tout usage. Le Rambam écrit expressément, comme moi, qu’il faut stipuler l’exclusion de ces quatre usages.

אלא נראה לי, דמשום דרבי יהודה סבירא ליה דמותר לעשות בה אפילו ארבעה דברים הללו וכדקאמר והלוקח מה שירצה יעשה ואפילו הכי קא אסר למוכרו בפירוש לאותן דברים אלא מוכרו סתם, ואיכא בהא משום חומר קדושה כל דהו שלא יראה המוכר כמזלזל בקדושתה בעוד שהיא עומדת תחת ידו בקדושתה,

Il me semble plutôt que Rabbi Yehouda permet même ces quatre usages à l’acquéreur, mais interdit de les annoncer dans la vente : on vend sans cette précision. C’est une certaine rigueur de sainteté, afin que le vendeur ne paraisse pas la mépriser tant que le bien est encore saint entre ses mains.

ואע"פ שהלוקח מותר לעשות בו כל צרכו התם הוא דכיון שלקחה לשום חצר קודם שישתמש בה באחד מאותן ארבעה דברים הרי יצאתה מקדושתה משעת קנייתה וכשמשתמש בה לאחר מכאן במה שירצה אין כאן לדעת רבי יהודה משום זלזול בית הכנסת, ומכל מקום מדמחמיר בה רבי יהודה למאי דסבירא ליה ואסר למכור עד שימכור לשם חצר ולא לשם אותן ארבעה דברים משום הכי קתני ועוד. כך נראה לי.

L’acheteur peut ensuite tout faire : il a acquis le bien comme cour, qui devient profane dès l’acquisition, avant tout usage interdit. L’usage ultérieur ne méprise donc pas, selon Rabbi Yehouda, le Beith Haknesset. Mais sa rigueur propre, exigeant une cour plutôt qu’une vente pour les quatre usages, justifie « il ajoute ». Voilà ce qui me paraît juste.

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין. פירוש, ולאו למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא ההוא תילא דבי כנישתא דהוה בארעיה דרבינא (דלעיל מגילה כו, ב) בבבל הוה ואפילו הכי איצטריך לזבוני משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובישובן נמי לא הוו שרו בהנאה דהא רבינא ורב אחא אסרי בסמוך למיעל בה משום מיטרא, ורפרם ור' זירא בבבל הוו ואי לאו דהספד של רבים הוה לא הוו ספדי בהו,

« Les Beith Haknesset de Babylonie sont faits sous condition. » Cela ne signifie pas qu’en ruine ils soient entièrement libres d’usage : le terrain de Ravina était en Babylonie et exigeait pourtant l’achat aux sept représentants en présence des habitants. En activité non plus, tout profit n’est pas permis : Ravina et Rav A’ha interdisent d’y entrer pour se protéger de la pluie ; Rafram et Rabbi Zéra, en Babylonie, n’y auraient pas prononcé d’éloge funèbre sans son caractère collectif.

אלא תנאם שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר, וכן הוא לעשות בה כל צרכי הרבים לפי שעה חוץ מחשבונות שהוא חול גמור, וכדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, א עי"ש) משום דאיכא עניים דאכלי ושתו בבי כנישתא,

Leur condition permet, si les habitants en ont besoin, d’y nourrir ou loger les pauvres, et d’y accomplir temporairement les besoins collectifs, sauf les comptes, entièrement profanes. Pessa’him évoque ainsi les pauvres qui mangent et boivent au Beith Haknesset.

וכל שכן אם הוצרכו לכך משום צורך בית הכנסת עצמה כההיא דמר בר רב אשי דעייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דאתקין שופכי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב).

À plus forte raison pour le besoin du Beith Haknesset lui-même : Mar bar Rav Achi y fit entrer son lit et ne le sortit qu’après l’achèvement des évacuations d’eau, comme au début de Baba Batra.

וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהן בכל מקום, והוא שהוצרך להם כגון שהיה המקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת, אבל שלא במקום הדחק ושאי איפשר וקא מיכוין אסור, דהא רבינא ורב אחא תלמידי חכמים נינהו ואפילו הכי אסרי למיעל בה משום מיטרא ואמרי הא דעיילינן משום דשמעתא בעיא צילותא.

Les sages et leurs élèves peuvent aussi y trouver un usage utile partout, lorsque c’est nécessaire : par exemple, trop à l’étroit, ils doivent manger au Beith Haknesset. Hors nécessité, la formulation associant possibilité et intention est incertaine (sens à vérifier) ; un usage intentionnel est interdit. Ravina et Rav A’ha, pourtant érudits, interdisaient d’y entrer pour la pluie et justifiaient leur entrée par le besoin de sérénité pour l’étude.

ומסתברא דהני מילי בבתי כנסיות ואפילו בשל בבל משום דעיקרן לתפלה הן עשויין, אבל בתי מדרשות אע"פ שחמורין מבתי כנסיות (לעיל מגילה כז, א) אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדין שם תדיר הרי הן להן כבית דירה ואוכלין בהן וישנין בהן בכל מקום דהני גנו והני גרסי (ברכות כה, א) ולא הפרישו בין חברים הבאין מחוץ לעיר ואין להם בית דירה בעיר לחברים שיש להם בית דירה בעיר דביתא דרבנן היא לגמרי בכל מקום, אבל איניש דעלמא כל שכן דאסור.

Il semble que cela concerne les Beith Haknesset, même de Babylonie, principalement faits pour la prière. Mais les Beith Hamidrach, malgré leur sainteté supérieure, sont comme un logement pour les sages et leurs élèves qui y séjournent continuellement : ils y mangent et dorment partout, les uns dormant et les autres étudiant. On ne distingue pas les visiteurs sans logement de ceux qui ont un logement local : c’est entièrement leur maison. Pour les autres, à plus forte raison l’interdiction demeure.

ובירושלמי (פ"ג ה"ג) בתי כנסיות ובתי מדרשות תנו כהדדי. וגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) ר' אמי מפקד לספריא אין אתא לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה, ופירוש מלוכלך משוח כלומר שיש בו קצת תורה, וכמוהו מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה סוף פרשה כב) גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ, כג) אין בו כדי לכלוך פה, כלומר לטבול בו קצת הפה.

Le Yerouchalmi enseigne ensemble Beith Haknesset et Beith Hamidrach. Rabbi Ami ordonnait aux maîtres : si un homme quelque peu imprégné de Torah vient chez vous, accueillez-le, avec son âne et ses effets. « Imprégné » signifie qu’il possède un peu de Torah. De même, le Midrach, sur « il est confiant, même si le Jourdain se précipite dans sa bouche », parle de ce qui ne suffit pas même à mouiller un peu la bouche.

ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (מגילה כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל מגילה כג, ב).

Pour le Beith Haknesset d’un particulier, « auparavant saint, maintenant sans sainteté », dit plus haut à propos de la vente collective, ne signifie pas une absence totale de sainteté, mais un degré moindre : le particulier n’y récite pas de parole de sainteté, qui exige dix personnes.

וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.

Le Yerouchalmi distingue, sur la Michna du Beith Haknesset en ruine, celui d’un particulier et celui de la collectivité, même bâti : il possède donc une sainteté. Mais si le particulier a stipulé, construit ou réservé le lieu avec l’intention de permettre tous les usages profanes, tout suit sa condition et son intention.

כגון הספידא דקאי ביה רב ששת גרסינן. וכן היא במקצת הספרים. פירוש: דכיון דקאי ביה רב ששת משום יקרא דידיה [וד]מיתא אתו כולי עלמא והוי הספד של רבים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

On lit « l’éloge où se tient Rav Chéchet », comme dans certains exemplaires. Sa présence, par égard pour lui et le mort, fait venir tout le monde : c’est un éloge collectif. Rachi ne l’explique pas ainsi.

רבי שמעון בן לקיש ספיד לההוא מרבנן דהוה תני הלכתא בעשרין וארבע שורתא. פירש רש"י ז"ל דהוה תני לתלמידים הרבה בעשרים וארבע שורות.

Rachi explique que le sage enseignait à de nombreux élèves en vingt-quatre rangées.

והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמר בסמוך תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, דדילמא ריש לקיש משום הכי ספדיה משום דעדיף טובא מההוא דבימי רב נחמן דלא הוה תני לתלמידים הרבה כל כך.

Les Tossafot objectent : pourquoi opposer alors les hommes fermes de terre d’Israël aux pieux de Babylonie ? Peut-être celui que pleura Réch Laqich était-il simplement supérieur à celui du temps de Rav Na’hman, qui n’avait pas autant d’élèves !

ולדידי נמי קשיא דהוה ליה למימר דהוה מתני בעשרין וארבעה שורתא,

Selon moi aussi, il aurait fallu dire qu’il faisait étudier vingt-quatre rangées.

והם ז"ל פירשו דספדיה בעשרין וארבע שורתא כלומר הספד גדול ברוב עם.

Ils comprennent donc qu’il prononça l’éloge en vingt-quatre rangées : un grand éloge devant une foule.