A baby in a shopping cart. He sees, he wants, he cries.
His mother says no.

The child doesn't understand. Why are there limits?
In some deep place inside him, he remembers a world where nothing was missing.

The aisles keep going. The desires keep growing.
The bicycle. The car. The apartment. The career.

At every age, desire expands.
The wallet stays the same.

· · ·

Then one day, a reversal.

The wedding. For the first time in his existence — not just this life, but since before it — someone asks him to give.

But giving is a system he never learned.
Since eternity, he has only received.

So he gives… with conditions.
Business is business.
And if she doesn't hold up her end?

And her? She feeds the children without thinking. Naturally. Instinctively.
They are her flesh. Her extension. Feeding them is almost feeding herself.

But the man across the table is not her body. He is the other.
And she thinks: Can't he see I'm drowning?

And he thinks: Why won't she come to me?

If she says it out loud — war.
Because he THINKS he's right. And she KNOWS she's right.
Two truths. Same room. No translator.

· · ·

Then come the children.
And the eternal receiver becomes a creator.
He must give everything.
Does the child say thank you?

A father can feed ten children.
But ten children cannot feed one father.

Un bébé dans un caddie. Il voit, il veut, il pleure.
Sa mère dit non.

L'enfant ne comprend pas. Pourquoi y a-t-il des limites ?
Quelque part au fond de lui, il se souvient d'un monde où rien ne manquait.

Les rayons continuent. Les désirs grandissent.
Le vélo. La voiture. L'appartement. La carrière.

À chaque âge, le désir s'élargit.
Le portefeuille reste le même.

· · ·

Et puis un jour, un renversement.

Le mariage. Pour la première fois de son existence — pas seulement cette vie, mais depuis avant — quelqu'un lui demande de donner.

Mais donner est un système qu'il n'a jamais appris.
Depuis l'éternité, il n'a fait que recevoir.

Alors il donne… avec des conditions.
Les affaires sont les affaires.
Et si elle ne tient pas sa part du marché ?

Et elle ? Elle nourrit les enfants sans y penser. Naturellement. Instinctivement.
Ils sont sa chair. Son prolongement. Les nourrir, c'est presque se nourrir elle-même.

Mais l'homme en face d'elle à table n'est pas son corps. Il est l'autre.
Et elle se dit : Il ne voit pas que je suis débordée ?

Et lui se dit : Pourquoi elle ne vient pas vers moi ?

Si elle le dit à voix haute — c'est la guerre.
Parce que lui PENSE qu'il a raison. Et elle SAIT qu'elle a raison.
Deux vérités. La même pièce. Pas de traducteur.

· · ·

Puis viennent les enfants.
Et l'éternel receveur devient créateur.
Il doit tout donner.
L'enfant dit-il merci ?

Un père peut nourrir dix enfants.
Mais dix enfants ne peuvent nourrir un seul père.

תינוק בעגלת קניות. הוא רואה, הוא רוצה, הוא בוכה.
אמו אומרת לא.

הילד לא מבין. למה יש גבולות?
במקום עמוק בתוכו, הוא זוכר עולם שבו לא חסר כלום.

המעברים ממשיכים. הרצונות גדלים.
האופניים. המכונית. הדירה. הקריירה.

בכל גיל, הרצון מתרחב.
הארנק נשאר אותו דבר.

· · ·

ואז יום אחד, מהפך.

החתונה. בפעם הראשונה בקיומו — לא רק בחיים האלה, אלא מאז שלפני — מישהו מבקש ממנו לתת.

אבל נתינה היא מערכת שהוא מעולם לא למד.
מאז ומעולם, הוא רק קיבל.

אז הוא נותן... בתנאים.
עסק זה עסק.
ומה אם היא לא תעמוד בחלק שלה?

והיא? היא מזינה את הילדים בלי לחשוב. באופן טבעי. אינסטינקטיבי.
הם הבשר שלה. ההמשך שלה. להאכיל אותם זה כמעט להאכיל את עצמה.

אבל הגבר שמול השולחן הוא לא הגוף שלה. הוא האחר.
והיא חושבת: הוא לא רואה שאני טובעת?

והוא חושב: למה היא לא באה אליי?

אם היא תגיד את זה בקול — מלחמה.
כי הוא חושב שהוא צודק. והיא יודעת שהיא צודקת.
שתי אמיתות. אותו חדר. בלי מתרגם.

· · ·

ואז באים הילדים.
והמקבל הנצחי הופך ליוצר.
הוא חייב לתת הכול.
הילד אומר תודה?

אב יכול לזון עשרה ילדים.
אבל עשרה ילדים לא יכולים לזון אב אחד.