הקיסר הרומי חיפש עילה לרדוף את חכמי ישראל. בהעמדת פנים של התעניינות בלימוד תורה, ניגש אליהם עם שאלה לכאורה לגיטימית.

החכמים מבינים שהגוי צודק, לפחות לכאורה. אך הם גם מבינים שהאשמה הזו נפלה עליהם מהשמיים כגזירה אלוהית, ומחליטים לבדוק אם יש אמת בעניין.

החכמים פונים אל רבי ישמעאל בן אלישע, שהיה אז כהן גדול ואחד התנאים הראשונים. הם אומרים לו: עלה ושאל למעלה אם זו גזירה אמיתית, או שפשוט רודפים אותנו עכשיו.

כשהגיע לרקיע השישי, פוגש רבי ישמעאל את המלאך גבריאל, ששואל אותו מדוע עלה.

לשאלה « למה ? » עונה גבריאל: בגלל מכירת יוסף על ידי אחיו. הקיסר חשב שהוא ממציא האשמה חדשה; הוא היה רק כלי, ערוץ לגזירה שכבר נגזרה.

כי מידת הדין מקטרגת כל יום לפני כסא הכבוד: האם לא כתבת אות אחת לשווא בתורתך? השבטים שמכרו את יוסף עדיין לא נענשו, לא הם ולא צאצאיהם.

מכיוון שכבר היה שם למעלה, הסתובב רבי ישמעאל ברקיע וראה מזבח קרוב לכסא הכבוד. הוא שאל את גבריאל מה מקריבים עליו, בלי שוורים ואילים ואש.

הכהן של מזבח זה הוא מיכאל השר הגדול, שר ישראל. בכל יום מקריבים על המזבח הסמוך לכסא הכבוד את נשמות הצדיקים, לכפר על עם ישראל, יום אחר יום.

כדי לדון את יוסף, הקימו האחים בית דין של מיתה, הדורש עשרה דיינים. היה צריך להוסיף עשירי למניין: הקדוש ברוך הוא עצמו, שהשתתף במכירה. שכן בכל מקרה הייתה גזירה שישראל ירדו למצרים; הדבר התגשם דרך מכירת יוסף.

מי בא לכפר על הקדוש ברוך הוא? רבי עקיבא, ההרוג העשירי. הזוהר מסביר שכל אחד מעשרת ההרוגים מתאים לאחד השבטים, ורבי עקיבא לחלקו של הקדוש ברוך הוא.

רבי ישמעאל הובא לקודש הקודשים השמימי. שם, כאילו השכינה מדברת, אמר לו הקדוש ברוך הוא: « ישמעאל בני, ברכני. » כל אדם היה מתעלף: אני, לברך את הקדוש ברוך הוא?

« יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגלו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת רחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. » ברכה זו אנו אומרים כל בוקר.

אם הקדוש ברוך הוא תמיד שמח, הוא רק רוצה לעשות לנו טוב. תפקידנו הוא להיות ילדים טובים: לא לתת לו שום סיבה לכעוס, ובכך לעשות לו טוב. כל עבודתנו כאן היא לעשות נחת רוח לבורא.

כשאנו עושים נחת רוח לקדוש ברוך הוא, השפע יורד: ברכה והצלחה ובריאות וגאולה שלמה, בעזרת ה', במהרה בימינו. אמן!