מלחמת יוון נועדה « להחשיך את עיניהם של ישראל » — מלחמה רוחנית ולא גופנית; אנחנו משיבים באור הנרות.
הפסוק השני בתורה רומז לארבע הגלויות, החושך הוא יוון, ואחריו רוח אלוקים — המשיח.
פך השמן הקטן החתום, שנשמר אף שאפשר היה להדליק בשמן טמא, הוא « קריצה » של הקב״ה: « אני איתכם. »
יוסף בשיירה המבושמת וגוליית שנפל קדימה מראים את הקב״ה מתגלה בפרטים שנראים שוליים.
כל נשימה, כל « צירוף מקרים », חזרת הנשמה בבוקר (מודה אני) הם ניסים יומיומיים שיש להרגיש בתודעה.
בעזרת השם ניגע בעניין שקשור לחנוכה, ברוח הפרשיות שבהן אנחנו נמצאים.
כל המלחמה של היוונים נגד עם ישראל לא היתה מלחמה גופנית כמו בפורים, שבו רצה המן להשמיד ולהרוג את כל היהודים. מטרתם היתה להחשיך את עיניהם של ישראל. מי שרצה להתייוון היה ממשיך לחיות; העיקר אצלם: לא ללמוד תורה, לא לקדש את החודש, לא לעשות ברית מילה, לא לשמור שבת.
העניין הזה רמוז כבר בפסוק השני בתורה.
אבל היכן התקווה שלנו? המשך הפסוק: « וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם » — זה מלך המשיח! אחרי גלות רומי תבוא הגאולה.
כנגד הניסיון להחשיך את עיניהם של ישראל, אנחנו עושים חנוכה — מדליקים נרות. זה עיקר המצוה.
אנחנו גם אומרים הלל, ובעמידה מוסיפים « על הניסים »: « שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה ».
אנחנו צריכים להיות מספיק רגישים מבחינה רוחנית כדי להרגיש שהקב״ה עושה לנו ניסים גם בזמן הזה. כל דקה שאנחנו נושמים היא באמת נס.
אבל אנחנו לא באמת חיים בתודעה הזאת. אנחנו חושבים שצריך נס גדול כדי להרגיש. אבל כל רגע שהקב״ה בורא הוא נס בפני עצמו.
היוונים נכנסו למקדש וטימאו את כל השמנים, כדי שלא ידליקו את המנורה בבית המקדש.
אבל כמו שמובא בתלמוד, הם « פספסו » פך קטן חתום בחותמו של כהן גדול, שהיה בו שמן ליום אחד בלבד. ונעשה נס — והספיק לשמונה ימים.
בפרשת וישב, אחרי שהוציאו את יוסף מהבור:
יוסף היה כולו בדיכאון: נמכר, נפרד מאביו, יורד למצרים כעבד. מה אכפת לו מהריח? אלא זה בדיוק העניין: בכל נשימה יוסף אומר: « איך אין ריח רע? הקב״ה עושה איתי חסד! » בכל נשימה: « הקב״ה איתי! »
דוד משליך אבן מקלעו ופוגע בגוליית בול במצח. שימו לב לכתוב.
גוליית היה גבוה כשלושה מטרים. אילו נפל אחורה, דוד היה צריך ללכת כמה מטרים כדי לכרות את ראשו. הקב״ה עשה שייפול קדימה, למרגלותיו: « אני איתך! זה הסימן שתנצח את הפלשתים עד הסוף. »
נחזור לחנוכה. הפך הקטן החתום, שהיוונים לא ראו ונשאר שלם — זה בדיוק העניין.
נוכחות ה׳ מתגלה בדברים הקטנים. אנחנו צריכים לדעת שהוא איתנו כל הזמן, אפילו אם איננו מרגישים זאת מסביב לשעון.
דוגמה: אתה מגיע באיחור, בלחץ, בטוח שאין חנייה. פתאום מכונית יוצאת ואתה נכנס. זו קריצה של הקב״ה: « אני איתך. »
בלילה, לפני השינה, אומרים קריאת שמע. הפסוק האחרון:
אנחנו מפקידים אצלו את נשמתנו כפיקדון ומקווים לקבלה חזרה בבוקר. ובבוקר אומרים: « מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ… שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה » — אני מודה לך שהחזרת בי את נשמתי בחמלה.
המסר של חנוכה הוא לפתח את הרגישות הרוחנית שלנו כדי לראות את יד הקב״ה בפרטים הקטנים של חיי היומיום. כל נשימה, כל « צירוף מקרים », כל נס קטן הוא קריצה מן השמים: « אני איתך! »
כשמדליקים את הנרות, נזכור שהאור מייצג את התודעה הזאת: הקב״ה תמיד נוכח, גם ברגעים הכי חשוכים.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות. לחץ על תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90