בעזרת השם, מחר תענית אסתר, ובמוצאי הצום נקרא מגילה ונחגוג את פורים כמו שצריך. ברוח הימים האלה, מיד לפני קריאת זכור, נשמע עיקרון גדול.

מצד אחד יש מצב רוח טוב כי אנחנו רואים ממש את השגחת השם בגלוי; ומצד שני אנחנו מרגישים עם כל אלה שנפגעים. אי אפשר שלא לראות את ההיסטוריה שמדברת איתנו ממש — עם המן ועמלק ומצוות תמחה.

כשחרבונה מופיע בפעם הראשונה במגילה הוא אחד משבעת הסריסים, ושמו נכתב בסוף באות א׳.

ה׳ בגימטרייה = 5 = מניין האותיות של אליהו (א-ל-י-ה-ו). ולכן אנחנו אומרים אחרי המגילה ״וגם חרבונה זכור לטוב״: ״וגם״, כי היה בו מעלה אמיתית — הוא ידע שהעץ בן חמישים אמה, שבא מתיבת נוח ואחר כך מבית המקדש של שלמה, נמצא בבית המן, ושם נתלה המן.

התורה נוקטת אותו לשון לפני מעמד הר סיני:

בתקופת המגילה קרה משהו מיוחד מאוד, דומה למעמד הר סיני: כולם כלב אחד כאיש אחד. ולכן המגילה כותבת וקיבל בלשון יחיד.

בואו נשווה את הגאולות לפי החלק של העם שהשתתף:

ביציאת מצרים רק חמישית עלו (״בחמושים״ — 20%), ו־80% מתו במכת חושך. בחנוכה אולי חצי אחוז נלחם — משפחה אחת, מתתיהו ובניו.

בפורים, בימי מרדכי ואסתר, זה כל עם ישראל — בלב אחד כאיש אחד. דבר שהיה רק פעם אחת בהיסטוריה מאז מעמד הר סיני.

אין הכוונה לאבד את הראש לגמרי, אלא לשתות קצת יותר מהרגיל, כדי לצאת מעצמך. היין שובר מחיצות — אבל רק עד גבול מסוים (נוח, לוט, נדב ואביהוא מלמדים על הסכנה).

כשאכלו מעץ הדעת נכנסה בהם הדעת שמבחינה בין טוב לרע — אבל גם הרע נכנס למחשבה. המן, מזרע עמלק, הוא זה שמכניס בנו ספק בעבודת השם.

כששותים קצת יותר מתנתקים מהדעת ומגיעים לאמונה תמימה עם הקב״ה: בלי שאלות, בלי ספקות, בלי שום דבר.

מה עושה הבדל בין אדם לאדם? השכל. אבל אם שמים את השכל בצד — כולנו בני אדם שווים, וזה המכנה המשותף העמוק ביותר.

ולכן בפורים כל הפושט יד נותנים לו, בלי לשאול שאלות, גם אם חושדים שהוא מסודר. מידה כנגד מידה: אנחנו רוצים שגם הקב״ה, כשנפשוט יד אליו, ייתן לנו.

כשיגיע המשיח כל החגים מתבטלים — אבל פורים לא מתבטל.

כי המידה הזאת — כל ישראל בלב אחד כלפי הקב״ה כמו בן לאבא — היא נצחית. פורים הוא סמל האחדות המופלאה בין הקב״ה לעם ישראל.

התנאי נשאר: ״לך כנוס את כל היהודים״. כשעם ישראל מגיע לאחדות שלמה — כמו בשבת שמחת תורה שעברה עלינו —