הפרשה פותחת: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי." רש"י מסביר שהוא ראה את נצחונות ישראל על סיחון ועוג. אבל מיד השאלה: למה "וירא" ולא "וישמע"? אצל יתרו: "וישמע יתרו כהן מדיין." אז למה בלק — ראה?

שלוש דוגמאות בתורה:

כך ראה בלק בעיני רוחו מה שעשה ישראל לסיחון ועוג. אבל הזוהר מגלה הרבה יותר על המילים "בן ציפור."

הזוהר אומר תחילה: היה לבלק ציפור שבה היה מקשקש בעשב, מעיף באוויר, לוחש לחשים — והיא הייתה מצפצפת ומחזירה לו מידע. זה נשמע כמו ציפור חיה. אבל הזוהר ממשיך ומתאר משהו שונה לחלוטין:

איך הטעינו אותו? שבעה ימים: ביום — פותחים חלון כך שהשמש תטעין את הכנפיים. בלילה — הירח מטעין אותו. ומקטרים לפניו קטורת כטקס.

ההפעלה: לוקחים את הלשון שלו, מנקבים בה חור, ומכניסים שם מחט של זהב — ממש כמו מחט פטיפון. ואז: "והיא מדברת גדולות מאליה."

הזוהר מגלה משמעות שנייה: בלק היה בנו הביולוגי של יתרו. ויתרו — לפני שחזר בתשובה — היה לו שבעה שמות. אחד מהם: ציפור. בלק = "בן ציפור" ממש.

פסוק זה אמר דוד המלך על יתרו. כמו ציפור שעזבה את קנה הישן ומצאה בית חדש — כך יתרו עזב את כל הדתות שהיה מחובר אליהן ומצא את עם ישראל. "דרור כן לה" — "קיני" = יתרו הקיני.

כשבנו בלק לקח דרך אחרת — הלך למואב, המליכוהו עליהם. אבל כדי להבין מה ראה בלק ולמה הוא הגיב כפי שהגיב — עלינו ללמוד קטע מפרשת מצורע: צרעת הבתים.

הפשט: כי האמורים הטמינו זהב בקירות, הצרעת גרמה לשבור קירות ולמצוא אוצרות. אבל זה לא מתיישב עם הצרעת כעונש. לכן יש פה סוד גדול.

"ושחט את הציפור האחד" ויקרא יד:נ — זה משיח בן יוסף שנופל במלחמה. אנחנו מתפללים שלא ייפול (מסכת סוכה סוכה נב:א) אבל פה כתוב שחיטה — תפקידו לכפר בנפשו.

"ושילח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה" ויקרא יד:נג — משיח בן דוד. חי, חופשי, מגאל.

והפסוק האחרון בשירת האזינו — שסוגר את כל ההיסטוריה של עם ישראל:

"וְכִפֶּר" — ופה: "וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר" — אותו שורש, אותה גאולה. הכל קשור.

ציפור = משיח. "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר" — הוא ראה שממנו עתיד לצאת "בן ציפור" — מלך המשיח. הוא ראה, בעיני רוחו, שמשורשו יצא מלך דוד, גואל ישראל.

בלק הבין שמשיח בן דוד עתיד לצאת ממנו — וזה ישמיד את ישראל אחרית הימים. הוא רצה למנוע את הגאולה. אבל איך? הוא הבין שלא ניתן לקלל את ישראל ישירות.

בלעם היה קוסם גדול. הוא הבין את ההיגיון של בלק: כדי לקלל ביעילות צריך ללכת לשורש ולכרות אותו. כמו גנן שרוצה לבטל עץ — לא מספיק לקצץ ענפים. צריך לעקור את השורש.

אז בלעם השתמש בכל כשרונו ועלה לשורש של ישראל. ומה ראה שם?

ומהקללה יצאה ברכה. לכן יש פרשה על שם הרשע — כי הקב"ה הצפין בה את הסוד הגדול ביותר.

ההתגלות הזאת מציפה שאלה נוספת שחוזרת לפרשיות הראשונות: למה אברהם אבינו יצא למלחמה כדי להציל את לוט? בראשית יד לוט נפרד ממנו, בחר בסדום. כשסדום נפלה, אברהם יכל לומר: זה הבחירה שלו.

הכל מחובר: אברהם → לוט → מואב → בלק → עגלון → רות → בועז → דוד → משיח. ופרשת בלק, בלב הבמדבר, מצפינה בסוד את כל שרשרת הגאולה.

הפירוש הרגיל: "לא יתחשב" = לא יתבולל. אבל "יתחשב" פירושו לא ניתן לספרו — מרוב שהוא יהיה הרבה. איך?? הוא המעט מכל העמים!

כך בפרשה אחת, פרשת בלק, מתרכזים כל הנושאים הגדולים: משיח בן יוסף, משיח בן דוד, הגאולה, תחיית המתים — כולם מוצפנים בפרשה שנקראת על שם הרשע. כי הקב"ה מסתיר את דבריו הגדולים ביותר דווקא שם.