שרה נפטרת בגיל 127, מיד לאחר עקדת יצחק. המדרש מציע שתי קריאות: או ששמעה שאברהם עומד לשחוט את יצחק ונשמתה פרחה מבהלה; או ששמעה שהעקדה לא הלכה עד הסוף ונשמתה פרחה מאכזבה.

« ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ». האות כ (כף) במילה ולבכותה כתובה במכוון קטנה — כף קטנה.

למרות שה׳ הבטיח לו את כל ארץ כנען, אברהם אינו אומר: « הארץ הזו הובטחה לי, אני לוקח מה שאני רוצה ». הוא נוהג בכבוד ומנהל משא ומתן קשה עם עפרון החתי.

לבסוף הוא קונה את המערה ב-400 שקל כסף, « כסף עובר לסוחר » — המטבע החזק ביותר באותה תקופה.

רש״י מציע כמה משמעויות: בית ועלייה, שתי קומות זו על זו; חדר בתוך חדר, מרחבים כפולים; וכפולה בזוגות — כי ארבעה זוגות שוכנים שם: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (עם ראש עשיו).

המדרש על הפרשה הקודמת (וירא) מסביר: בעת ביקור המלאכים, אברהם רץ « אל הבקר ». עגל בורח, אברהם רודף אחריו, והבהמה נכנסת למערה.

אברהם עוקב, נושם ריח יוצא דופן, ומגלה את אדם וחווה קבורים שם, אורות למראשותיהם. אז הוא מבין את קדושת המקום.

הזוהר מלמד שמערת המכפלה היא שער גן עדן. שגורשו מהגן, אדם וחווה אינם מתרחקים; הם נשארים ליד השער השמור בידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת. במותו, אדם מבקש להיקבר סמוך לשער הזה. מאז, כל נשמה מישראל, בכל מקום שבו היא עוזבת את העולם הזה, עוברת דרך המכפלה כדי להיכנס לגן עדן.

« החיבור של העליון והתחתון »: לכן נקבר שם אדם, כדי להישאר קרוב ככל האפשר לשער הגן.

עפרון פותח במחווה גדולה: « קח בחינם! קבור את מתך, אין בעיה ». אך כשמגיע הזמן לסיים, הוא דורש 400 שקל כסף, סכום נכבד, במטבע חזק.

לאורך כל הפרשה השם כתוב עֶפְרוֹן, עם וו״ו. רק פעם אחת — ברגע התשלום — הוא כתוב עֶפְרֹן, בלי וו״ו.

« כי עפר אתה ואל עפר תשוב ». אפילו שם עפרון (עפר) קושר אותו לחומריות הארץ.

אבלות נכונה: לבכות על המת היא מצווה, אך לבכות יתר על המידה פירושו לסרב לגזירת ה׳. קבל את רצונו: ה׳ נתן וה׳ לקח.

דיבור ומעשה: היה כמו אברהם — אמור מעט ועשה הרבה — ולא כמו עפרון, נדיב במילים וקמצן במעשים.