אחרי העקדה וקבורת שרה, התורה מתארת סצנה גורלית: אברהם צריך להשיא את יצחק. הוא קורא ל«עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו» ומוסר לו את השליחות.

כל הפרק עוסק בו, ובכל זאת שמו אינו מופיע — הוא תמיד הָעֶבֶד.

חז״ל מגלים שאליעזר לא נולד כעבד. הוא היה בתחילה נסיך, בנו של נמרוד, המלך העריץ שהשליך את אברהם לכבשן האש.

כשאברהם יוצא חי מן האש בנס, נמרוד — מזועזע ומתרשם — נותן לו במתנה את בנו. הבן הזה גדל בבית אברהם והופך לעבדו הקרוב והנאמן ביותר.

המדרש מלמד שתשמיש המיטה נאסר בתיבה, מפני שהעולם היה במצב של חורבן. שלושה עברו על האיסור: חם, הכלב והעורב.

כל אחד מקבל עונש מידי: צבעו של חם משחיר והסימן עובר לדורות; הכלב נעשה זולל ותאב; גוזלי העורב נולדים לבנים ואחר כך משחירים, האם אינה מכירה אותם ועוזבת — והקב״ה עצמו מפרנס אותם.

כאן עדיין אין «קללה» בפה, אלא עונשים אלוקיים ישירים. הקללה היחידה שנאמרת בפירוש על ידי נח היא: «אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו».

המדרשים מספרים שלאליעזר הייתה בת צדקת. טבעי היה שיחלום על שידוך עם יצחק. כשהוא שומע את השליחות, הוא אומר:

מאוחר יותר, כשאליעזר מספר את הסיפור ללבן, המילה אוּלַי מופיעה ללא ו׳ — אֵלַי — שאפשר לקרוא «אלי», כלומר «אל עצמי».

אברהם לא אומר «אתה כנען», אלא: «אתה בא משורש של חם, מסומן בחטא ובשפלות, ויצחק שייך לשורש של ברכה.»

במקום אחר התורה קוראת לו «דמשק אליעזר». חז״ל דורשים: דולה ומשקה מתורת רבו — דולה מן התורה של רבו ומשקה בה אחרים.

אליעזר בא מבית עבודה זרה, אלים וטוטליטרי; אבל מדביק את עצמו לחלוטין באברהם והופך לצינור שדרכו תורת אברהם יוצאת לעולם.

המדרשים מונים אחד עשר בני אדם שזכו להיכנס לגן עדן בחייהם — בגוף ובנשמה: חנוך, אליהו הנביא, בתיה בת פרעה, רבי יהושע בן לוי… ואליעזר עבד אברהם.

מכל זה מסיק מר יהודה חימי מסר ברור: אפשר לבוא מרקע פגוע, לשאת עבר כבד, בושה וחטאים — אינך חייב להישאר ברמה של המוצא שלך.

יש שני רבדים: שושלת הברית, העוברת דרך אברהם, יצחק, יעקב, רבקה, רחל ולאה; וגדולה אישית, הפתוחה לכל מי שבוחר באמת להיות «עבד ה׳».