בשיא המתח של סיפור יוסף, נראה שהתורה עוצרת הכל כדי להכניס סיפור שנראה לא קשור.

ואז התורה עושה סוגריים ארוכים — סיפור יהודה ותמר (פרק לח) — וחוזרת בדיוק למקום שהפסיקה: « וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר... » (בראשית לט:א).

נדמיין שאנחנו מצלמים את משפחת יעקב ברגע שיוסף נמכר. הכל חושך.

יעקב: « וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם » — מסרב להתנחם; יושב באבל, שק במותניו. יהודה: שבור, כי כמנהיג האחים, אם היה אומר « לא מוכרים את יוסף » — לא היו מוכרים. האחים: רואים את אביהם באבל, אין להם חשק לשום דבר.

המדרש שואל שאלה מיוחדת: הבנו מה קורה אצל יעקב, אצל ראובן, אצל האחים. אבל מה הקדוש ברוך הוא עושה בשעה שכולם באבל?

בתוך כל החושך הזה, הקב״ה אומר: « זה הזמן לברוא אור של משיח. » זה בדיוק מה שמעניין אותו כרגע.

הקב״ה « מכריח » את יהודה לרדת לאיש העדלמי. שני בניו הראשונים, נשואים לתמר, מתים; הוא מעכב את השלישי, שלה. תמר מתחפשת, עומדת בפתח עיניים, ויהודה נוטה אליה.

המטרה: לידת פרץ, שממנו חצרון, סלמון, בועז, עובד, ישי, ואז דוד המלך — וממנו בעזרת השם מלך המשיח. הקב״ה כבר מכין את הגאולה « מהדלת האחורית », ברגע הכי חשוך.

חז״ל מלמדים את שלבי המשפט: בראש השנה אנחנו נכתבים (כתיבה), ביום כיפור יש חתימה, בהושענא רבה נמסר גזר הדין הסופי.

וחנוכה חל כשלושה חודשים אחרי ראש השנה — בדיוק « כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים », שלושת החודשים שבפסוק של תמר.

השם יהודה מכיל את שם י-ה-ו-ה עם האות ד (דוד): יהודה רומז לקב״ה. ותמר (הדקל שבשיר השירים) מייצגת את כנסת ישראל, את עם ישראל.

« הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף » — הקב״ה כביכול: « חיכיתי מהושענא רבה. שלושה חודשים עיכוב. אם לא שיפרו את מעשיהם — הוציאוה ותישרף. »

עם ישראל שולח סנגוריה לחמיו, הקב״ה: « לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה » — מהאיש שאלה שלו אני הרה.

ואז שלושת הדברים — החותמת, זכר לפך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; הפתילים של המנורה; המטה (54, ועם הכולל 55 = כלי, הכלי של החנוכיה). חנוכה עצמה היא הדבקות שלנו שאינה מוותרת.

הקב״ה « מרים ידיים »: כיוון שישראל דבק בו, לעולם לא ייעזב. ו« לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי » — שֵׁלָה נקרא גם שִׁילֹה, כינוי המשיח: « איחרתי להביא להם את המשיח; גם אני אחראי. » באור שאנחנו מדליקים, נקרב את אורו של משיח ונזכה לגאולה הקרובה. אמן.