אנחנו פוגשים את נח בסוף פרשת בראשית, אבל ההיכרות שלו ייחודית. אצל כל האחרים התורה פשוט אומרת ויולד... ומיד אחר כך את שם הילד.

אבל אצל נח זה שונה. התורה אומרת תחילה ויחי למך ויולד בן, ורק אחר כך מגלה: ויקרא את שמו נח. שינוי לשון קטן זה מכין אותנו להרגיש שיש משהו מיוחד מאוד בילד הזה.

המדרש מגלה סוד. כשחטא אדם נתקללה האדמה, וכל מי שנולד אחריו נולד עם אצבעות דבוקות יחד, כמו כפפות בלי אצבעות מופרדות. במשך עשרה דורות, מאדם ועד נח, כל התינוקות נולדו כך. נח היה הראשון שנולד עם אצבעות מופרדות: זה הסימן שיוכל לאחוז בכלים, לעבוד את האדמה, ולהקל סוף סוף על האנושות מן הקללה.

המילה עצבון מהדהדת את ה-עצב שבקללה: בעצבון תאכלנה. עד נח חרשו בידיים דבוקות; כעת, באצבעות מופרדות, העבודה נעשית אפשרית.

חכמינו משווים את נח לשתי דמויות גדולות: משה ואברהם. הקשר עם אברהם מרתק. נח נולד בשנת 1056 לבריאה ומת בגיל 950, בשנת 2006. אברהם נולד בשנת 1948. ההפרש, 2006 פחות 1948, הוא 58 שנות חיים משותפים.

אברהם היה בן 58 בדיוק כשנפטר נח, ו-58 היא הגימטריה של נח. אין זה במקרה: הקב"ה מראה לנו ששני הענקים האלה נפגשו בזמן. עשרה דורות מפרידים בין אדם לנח, ועשרה דורות מפרידים בין נח לאברהם, המתחיל את התיקון שנח לא השלים.

למה מדברים על נח בזמן סוכות? כי קשר עמוק מחבר בין הסוכה לתיבת נח. פיוט הסוכות מלמד שהשם ככתבו (יהוה = 26) וכקריאתו (אדני = 65) עולים יחד 91, בדיוק גימטריית סוכה (91).

האר"י ז"ל מגלה יותר: אם נכפיל את יהוה באדני, אות באות, נקבל את מידות התיבה עצמן. י×א = 10, ה×ד = 20, ו×נ = 300, ה×י = 50.

חוט מסתורי מקשר בין נחש גן עדן, ארץ גושן במצרים, והפרשה שלנו. הגימטריה מגלה זאת: נחש = 50 + 8 + 300 = 358, וגשנה = 3 + 300 + 50 + 5 = 358.

בפרשת ויגש, יעקב היורד למצרים שולח את יהודה לפניו גשנה, לגושן, כדי להקים בתי מדרש. לפי האר"י ז"ל, גלות מצרים לא הייתה עונש: מטרתה הייתה להעלות את הניצוצות הקדושים שהתפזרו לאחר חטא אדם, חטא הנחש. הניצוצות התרכזו במצרים, ערוות הארץ.

מה קורה כשנוטעים תורה וקדושה בפיו של הנחש? הוא אינו יכול לשאת קדושה וחייב להקיא את כל הניצוצות שבלע. אז אוסף אותם עם ישראל ומוציאם ממצרים בגאולה. כשם שהתיבה הצילה את האנושות ממי הדין, בתי המדרש בגושן הצילו את הניצוצות הקדושים: נח החל את הנחמה, אברהם וזרעו השלימו אותה.