התורה מספרת שיצחק זקן ועיניו כהות, והוא קורא לעשו בנו הגדול כדי לברכו לפני מותו.

רבקה שומעת, ואנחנו מכירים את המהלך: היא מכניסה את יעקב במקום עשו, עם בגדי עשו ועם עורות גדיי עיזים על ידיו.

יעקב נכנס, ויצחק שואל: «מי אתה בני?» יעקב עונה: «אנכי עשו בכורך».

המפרשים מבקשים לשמור על מידת האמת של יעקב – «תיתן אמת ליעקב». יש שקוראים בהפסקה: «אנכי – עשו בכורך», אבל באוזני יצחק זה נשמע: «אני עשו בכורך».

מתעורר ספק ראשון: יצחק שואל איך הציד הגיע כל כך מהר. יעקב משיב: «כי הקרה ה׳ אלוהיך לפני».

ספק שני: הקול והדיבור אינם של עשו, אף על פי שהידיים שעירות כמו ידי עשו.

יצחק מבקש מן הבן להתקרב ולנשק אותו. הוא מריח אותו ואומר: «ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳».

הזוהר הקדוש מלמד שבגדי החמודות של עשו הם בגדי אדם הראשון – לבוש שהיה דבוק בו ריח גן עדן, שעבר לנמרוד ואחר כך נגנב על ידי עשו.

כאן יצחק מריח ריח של שדה מבורך – רמז לגן עדן. מכאן שלא עשו לובש עכשיו את הבגדים, אלא יעקב.

בפשטות נשמע: «חשבתי שאני מברך את עשו, ובפועל בירכתי את יעקב!» ואז הוא מוסיף: «גם ברוך יהיה». אבל לפי הזוהר, שהסביר שיצחק מזהה את ריח גן עדן דווקא אצל יעקב, איך אפשר לומר שטעה לגמרי?

המילה «במרמה» עלולה להישמע כרמאות גסה, אבל אונקלוס מתרגם: «בחוכמתא» – בחכמה.

המרמה של יעקב איננה נוכלות שוק, אלא חכמה עמוקה הקשורה לזהותו – ידו האוחזת בעקב עשו, חוכמה קדומה, כפי שמבאר מר הימי בשיעורים אחרים.

המרכז של הפענוח נמצא בתוכן הברכות עצמן. ליעקב אומר יצחק:

כמעט אותן מילים – אבל הסדר שונה. אצל יעקב: «מטל השמים» קודם – שמים תחילה, ארץ טפלה. אצל עשו: «משמני הארץ» קודם – ארץ במרכז, שמים בשוליים.

לעשו מוסיף יצחק: «ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד» – חיים של חרב ותלות באח. זו ברכה שיש בה כבר אלמנט של התנגדות ושל קונפליקט.

לפי דברי מר הימי – התשובה היא לא. גם אם המהלך של רבקה עבר דרך «מרמה» במובן של אסטרטגיה, יצחק עצמו מאשר לגמרי שהברכה המתאימה – ברכת הברית – היא ליעקב.

ההוכחה הסופית היא בברכה השנייה והמפורשת, כשהוא שולח את יעקב לחרן. הפעם אין תחפושת, אין שקר, אין בלבול:

עם ישראל חי מכוח ברכה מודעת שיצחק נותן ליעקב, כחוליה בשושלת אברהם–יצחק–יעקב, עד הגואל האחרון במהרה בימינו.