התורה כותבת גם « ויצא » וגם « וילך » ללמד שיציאת צדיק מן המקום משאירה בו רושם רוחני.
ארבע עשרה שנות לימוד בישיבת שם ועבר מפרידות בין באר שבע לחרן, ובהן נשמרת תורת אדם הראשון.
החלום מתרחש בהר המוריה; לפי רש"י (רבי יוסי בן זמרא), אמצע שיפוע הסולם כנגד מקום בית המקדש לעתיד.
באר שבע מסמלת חומר, בית אל רוח; האדם, כיעקב, צריך לחיות באמצע — « שיפוע » מזכיר « שפע ».
ירושלים, אבן השתייה, היא שער השמים שממנו יורד השפע; האדם עצמו סולם המעלה ומוריד מלאכים במעשיו.
גימטריה: צום, קול וממון (תשובה, תפילה, צדקה) שווים כל אחד 136, כמו סולם — דרך האמצע מעבירה את רוע הגזרה.
בעזרת ה' אנו קוראים בשבת הקרובה את פרשת ויצא. אי אפשר להבין אותה בלי סוף הפרשה הקודמת: אחרי שיצחק מברך את יעקב ואחר כך את עשיו, אומר עשיו על אחיו: « יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי. »
רבקה שומעת ברוח הקודש את כוונת הנקמה של עשיו. היא אומרת ליצחק: « לא נוח לי שיעקב יישאר כאן; שילך לחפש אישה מן המשפחה. » יצחק קורא לו, נותן לו ברכת הדרך, חוזר עליה, ויעקב יוצא לדרך.
« ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. » עולות שלוש שאלות. ראשונה: למה לציין גם שיצא מבאר שבע וגם שהלך לחרן? היה די לכתוב « וילך יעקב חרנה ».
שנייה: « חרנה » — האם כבר הגיע לחרן, או עדיין לא? שלישית: אם כבר הגיע, מדוע כתוב « ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש », ומדוע קורא למקום בית אל, בעוד שם העיר היה לוז? הרי עדיין לא הגיע לחרן.
רש"י שואל מדוע כתוב גם « ויצא » וגם « וילך ». התשובה: יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. כל פעולה שאנו עושים משאירה חותם רוחני; אילו יכולנו להריח אותו, היינו יודעים היכן היה כל אדם בכל רגע.
יעקב, צדיק, השרה מן השכינה על באר שבע. בצאתו, איבדה באר שבע את נוכחותו הרוחנית — ולכן הדגישה התורה את יציאתו, לא רק את יעדו.
כל מקום שכתוב « המקום » עם ה' הידיעה — זהו המקום הידוע. איזה? זה של עקידת יצחק: « לך לך אל המקום אשר אראך » — הר המוריה. שם מתפלל יעקב ערבית, נרדם, ורואה את הסולם.
« ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. » סולם אינו יכול לעמוד זקוף; הוא חייב להיות בשיפוע. אם כן היכן רגליו, ולאן עולה ראשו?
באר שבע מזכירה את הבאר (מים), מקור החיים, ואת ה« שבע » של ברית שבע הכבשות ושבע הבארות עם אבימלך: היא מסמלת את החומר. בית אל — « בית אלוקים » — נשמעת לעומת זאת גבוהה ורוחנית.
לסולם, אם כן, בסיס באדמה (באר שבע) וראש במרומים (בית אל). אך העיקר במקום אחר:
יעקב מסמל את האמצע הזה. כבני ישראל, אין לנו לשאוף להיות מלאכים — לקב"ה יש די מלאכים — ולא להתנהג כבהמות. תפקידנו להוריד את השפע האלוקי לעולם, וזה נעשה דרך האמצע.
הביטוי « אמצע השיפוע » טומן משחק מילים: שיפוע הוא גם שפע. כדי להוריד שפע לעולם צריך לעמוד במידת האמצע, לשלב חומר ורוח באיזון.
היכן נקודת האמצע? בירושלים, על אבן השתייה. « השתייה » מלשון תשתית: זו האבן שממנה הושתת העולם, הנקודה שממנה משפיע ה' את אלוקותו ומנפח את העולם ככדור.
זהו אותו מקום שבו נוצר אדם הראשון מן העפר, שבו הייתה עקידת יצחק, שבו קנה דוד את גורן היבוסי, ושבו נבנו הבית הראשון והשני. משם יורד כל השפע — ולכן עיני כל העולם נשואות לירושלים, מקור הברכה.
« ויקץ יעקב משנתו... אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים. » ירושלים היא השער המחבר שמים וארץ — השלום של « עושה שלום במרומיו » הוא השלום שבין מעלה למטה, הנעשה במקום הזה עצמו.
« מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו »: על הסולם — אך גם ביעקב. כיצד? פרקי אבות מבארים: « העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד; והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. » כל מעשה בורא מלאך; האדם עצמו הוא סולם שבו הוא מעלה ומוריד מלאכים.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות. לחץ על תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90