בעזרת ה׳, אנחנו ממשיכים בלימוד פרשת ויצא. אחרי שיעקב נקלט אצל לבן, התורה אומרת: « ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. » אנחנו מכירים את ההמשך: לבן נותן את לאה בתו הבכורה במקום רחל, ומצרף לה את זילפה כשפחה כדי להקל על הרמאות.

התורה מספרת את השיחה בין לבן ליעקב, אבל לא מספרת מה היה בין יעקב ללאה. הוא מתעורר בבוקר — והנה לאה! על מה הם דיברו? זה לא נעים — וכאן בדיוק המדרש נכנס וממלא את שתיקת הכתוב.

מדרש אחר אומר שרחל הסתתרה מתחת למיטה, וכיוון שהיה חושך, יעקב היה מדבר ורחל הייתה עונה במקומה. אז הוא טען כלפי לאה: « בלילה הייתי קורא לך רחל ואת עונה לי?! »

תשובתה של לאה חדה כתער: « האם יש מורה ללא תלמידים? מי היה המורה הכי טוב בבית ספר של הרמאים? אתה! לא כך אביך יצחק קרא לך עשיו ואתה ענית לו? כששאל ׳האתה זה בני עשיו?׳ — ענית ׳אנכי עשיו בכורך׳. גם אתה רימית את אביך! »

מה יוצא מהמדרש הזה? יעקב משלם מחיר על שלקח את הברכה מעשיו — וההקבלה מדויקת להפליא. לאה ורחל שתי אחיות: לאה הבכירה ורחל הצעירה. יעקב רצה לשאת את הצעירה לפני הבכירה.

במילים אלה לבן עוקץ את יעקב: « אצלנו הבכור קודם, הצעיר מקבל אחר כך. ואילו אצלכם עושים תרגילים, ואפילו הצעיר יכול לחטוף את ברכת הבכור! »

התבנית חוזרת גם בחושך. יצחק היה עיוור — « ותכהין עיניו » — ויעקב רימה אותו בחושך הזה. עכשיו יעקב עצמו מרומה בחשכת האוהל: הוא לא רואה עם מי הוא. « אתה התחזית לעשיו; אני, לאה, התחזיתי לרחל. » מידה כנגד מידה.

קבוצה שלמה של פרשנים סוברת שיעקב היה בסדר גמור. מה יש להאשים? הוא שמע בקול אמו, ו״מה שאמא אומרת, עושים״.

ובכל זאת המדרש קובע עובדה: יעקב שילם מחיר. יתרה מכך, כל הצרות שבאות אחר כך על משפחתו סובבות סביב רמאות — הבנים מרמים אותו בכותונת יוסף, יוסף יוצא לגלות. האם משמע שמעשהו היה רע וראוי לעונש?

העובדה שהוא לכאורה משלם מחיר לא בהכרח אומרת שמעשהו לא היה בסדר — וגם אם משהו נפגם, זה לא אומר שמגיע לו עונש. הבה נתבונן בדוד המלך.

דוד יכול למחות: « אבל עשיתי מצווה, הגנתי על ישראל ונלחמתי באויביו! » הקב״ה עונה: « מה שעשית — עשית בסדר גמור, זו המצווה. אני לא מעניש אותך מידה כנגד מידה — אני מתקן אותך. »

בספר דברים מובא עניין עיר הנידחת: עיר שלמה שפונה לעבודה זרה ומקלקלת את ישראל. הדין חמור — יושביה מוכים לפי חרב, כל רכושה נאסף ונשרף.

נחשוב על החיילים שמוציאים לפועל את פקודת הסנהדרין. גם בצדק, גם בקיום מצווה, נשמתם נפגמת: הם הכניסו לתוכם מידת אכזריות — הלם קרב של ממש.

למה כפל הלשון? « רחמים אני נותן לך » — אתה החייל אינך אשם, קיימת מצווה. « ורחמך » — על ההלם קרב שנכנסת אליו, הקב״ה מבטיח לרפא גם אותך. תיקון, לא עונש.

נחזור ליעקב. למרות כל הטיעונים לזכותו, באופן אבסולוטי הייתה רמאות — אין מה לברוח מזה. ואולם יעקב הוא מידת האמת.

לכן הקב״ה אומר: « אני לא מוכן שהאמת הזו של יעקב תיפגם. אני אשלים אותה — אביא עליו צרות שיתקנו את הרמאות שנכפתה עליו. »

נביט בטקסט. יעקב עבד שבע שנים ברחל, « ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה ». ואז, אחרי הרמאות, לבן עונה:

כלומר: רק שבעה ימים עוברים מליל הכלולות של לאה (שבוע החגיגה) עד שיעקב נושא גם את רחל. שבע השנים הנוספות שולמו בדיעבד. יעקב לא חיכה לרחל ארבע עשרה שנה, אלא שבע שנים ושבוע אחד. עלינו לבדוק את מה שאנו חושבים שאנו יודעים — לחזור למקורות.

בעת הפרידה, יעקב ולבן מקימים גלעד, גל של אבנים, ונשבעים לא לעבור אותו לרעה זה על זה. ואז באה משפט חידתי:

אנחנו מניחים ש״מצפה״ פירושה תצפית. אבל מה הקשר ל״יצף ה׳ ״? המפתח הוא מילה שאנחנו עדיין משתמשים בה: איך קוראים לכיסוי של הכרית? ציפה / ציפית — כיסוי, מעטה.