בתחילת הסיפור, כשהאחים מגלים את הכסף שהוחזר לשקיהם, הם נתפסים בחרדה: « מה זאת עשה לנו אלקים? » — הם רועדים, הם מפוחדים.

אבל אחר כך, כשמוצאים את הגביע אצל בנימין — אשמה הרבה יותר חמורה! — לאן נעלמה החרדה הזו?

בפרשה הקודמת, ראובן מזכיר לאחים למה באה עליהם הצרה הזו. אבל שימו לב — הוא לא מדבר על מכירת יוסף! כי השכינה הצטרפה אליהם בהחלטה הזו, ואי אפשר להגיד שעשו משהו לא טוב אם השכינה הייתה איתם.

מגיעה הפרשה שלנו: « ויגש אליו יהודה ». יהודה ניגש ומתחיל לטעון לפני משנה למלך מצרים. בואו נרגיש את הכאב בכל מילה.

יהודה מתאר אב מזדקן, שבור מאובדן בן, שכל חייו תלויים בילד האחרון הזה. « נפשו קשורה בנפשו ».

שמונה פעמים, שמונה פעמים בנאום הזה, יהודה מזכיר שהאב חי, שהוא סובל, שחייו תלויים בבנימין. המצוקה של האב חודרת לכל משפט.

יהודה שם את כל נשמתו בסנגוריה הזו. הוא לא מדבר על צדק ולא על זכויות — הוא מדבר על כאב, על סבל, על אב שלא ישרוד את האובדן הזה.

ואז, יוסף לא יכול להתאפק יותר. הוא מוציא את כולם ומתגלה.

על הפסוק הזה, רבי יוחנן אומר אמירה נוראה:

מה יוסף באמת אומר? « אתם באים לדבר איתי על הסבל של אבא? עכשיו אתם דואגים לו? איפה הייתם כשמכרתם אותי? איפה הרחמנות שלכם כשהתחננתי אליכם בבור? במשך 22 שנה האב בכה, סירב להתנחם, הנבואה עזבה אותו — ועכשיו אתם מדברים איתי על הסבל שלו?! »

זו התוכחה. יוסף לא צועק, הוא לא מעליב אותם. הוא פשוט שואל שאלה: « העוד אבי חי? » ובשאלה הזו, הכל קורס.

התלונה שאתה מביא נגד האחר היא לעתים קרובות המראה של מה שאתה עצמך עשית. זו התוכחה: כשמחזירים אותך לחוסר העקביות שלך.

המדרש אומר שהאחים « מתו » באותו רגע. לא פיזית, אלא פנימית. מול שלוש מילים — « העוד אבי חי? » — לא הייתה להם שום הגנה.

יהודה הבין משהו: בשטח של צדק, הם לא יכולים לנצח. העובדות היו נגדם — הגביע נמצא אצל בנימין. אז הוא שינה אסטרטגיה: הוא דיבר אל הלב, אל הרגש.

בלי טיעונים משפטיים, בלי ערעור על הראיות. רק הכאב של אב, המצוקה של משפחה, התחינה של אח שנתן ערבות. וזה עבד — פעמיים יוסף « נופל » מול הרגש. אבל זה לא מנע מהתוכחה לצאת.

הוא אומר: « התחת אלקים אני? » הוא אומר: « אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה ». הוא מנחם אותם, הוא מכלכל אותם... אבל המילה « סלחתי » לא מופיעה אף פעם.