יהי רצון שהדברים יהיו לעילוי נשמת כל נפטרי עם ישראל. בעזרת השם אנחנו ניגשים לפרשת וישלח.

יעקב אבינו מתכונן לפגישה. אבל מאיפה הוא בכלל יודע שהוא צריך להתכונן? הרי עברו כבר 34 שנה! הוא יצא מארץ כנען בגיל 63, שהה 14 שנה בישיבת שם ועבר, ואחר כך 20 שנה אצל לבן.

אולי אחרי 34 שנה עשיו שכח וכבר אינו כועס? מאיפה יודעים שהוא נוטר? משמות הארץ שלו הרמוזים בפסוק.

עשיו קרא לארצו כך כדי לא לשכוח שיעקב לקח לו גם את הברכה (השערות) וגם את הבכורה (האדום).

פירוש נוסף: יעקב חשש משתי מעלות שהיו לעשיו עליו. ראשית, כיבוד הורים — עשיו הצטיין בו. שנית, יעקב נשא את רחל ולאה, שתי אחיות; אף שעדיין לא ניתנה תורה, כתוב « לא ייקח איש אשה אל אחותה לצרור ».

יעקב שולח מנחה עצומה: 200 עיזים, 20 תיישים, 200 רחלים, 20 אילים, 30 גמלים מיניקות ובניהם, 40 פרות, 10 פרים, 20 אתונות, 10 עיירים.

« ויותר יעקב לבדו ». איך, אם הרגע העביר את כל משפחתו את המעבר?

למה לחזור על כל כך מעט כשיש עדרים שלמים? חז"ל: « הצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם » — לא מקמצנות, אלא כי הם מקדשים את החומר: בכל דבר יש ניצוצות קדושה שאין לוותר עליהם.

למה כל ההכנעה הזאת? כי עשיו מייצג את היצר הרע, את השטן; שיא המלחמה נגדו הוא יום הכיפורים.

בלב המוסף — סדר העבודה: הכהן הגדול מזה « אחת למעלה ושבע למטה », ומונה « אחת, אחת ואחת... ». בשבע השתחוויותיו יעקב אינו נכנע לעשיו — הוא מכניע את עשיו, בדיוק כמו הכהן הגדול.

ביום הכיפורים הכהן הגדול מגריל: « שעיר אחד לה', שעיר אחד לעזאזל ». נחבר את מנחת יעקב: 200+20+200+20+60+40+10+20+10 = 580.

המילה « אכפרה » היא כפרה — יום כיפור; « במנחה » היא שעת מנחה, שבה נאמר סדר העבודה.

אחרי מנחה באה נעילה, ואז « אראה פניו »: הקב"ה נושא לנו פנים. ומיד אחרי יום כיפור? סוכות.

עשיו הולך לשעיר (השעיר שנשלח לעזאזל), ויעקב נוסע לסוכות. הזוהר מלמד שאלה הסוכות « בצילא דמהימנותא »: חידוש הברית, כמו שבעת ימי המשתה של חתן וכלה.

הרמב"ן מלמד: « מעשה אבות סימן לבנים ». כל המהלך של יעקב הוא מסר עד לדור שלנו.