סגולת המן לפרנסה — שמות טז:ד–לו — פרשת בשלח

סגולת המן לפרנסה · ספר שמות · תשפ״ו

שמות טז:ד–לו — פרשת בשלח

סגולת המן לפרנסה

על פי הוראתו של מר יהודה חימי

שמות טז:ד–לו — פרשת בשלח

על פי הוראתו של מר יהודה חימי · סגולת המן לפרנסה · ספר שמות · תשפ״ה

סגולה עתיקה לקרוא ביום שלישי של פרשת בשלח את פרשת המן (שמות טז:ד-לו) לפרנסה.

הקריאה מוקפת בשתי תפילות ״יהי רצון״ המבקשות מה׳ פרנסה בנחת ובכבוד.

מתנת המן הייתה גם מבחן: כל אחד רשאי היה לאסוף רק את מנת היום, בלי לצבור למחר.

העומר שנמדד היה תמיד שווה לכולם, בלי קשר למאמץ האיסוף — סימן שהפרנסה באה מלמעלה.

המנה הכפולה ביום השישי בישרה את השבת, וצנצנת מן נשמרה לעדות לכל הדורות.

📖 השיעור המלא

1 הקדמה — סגולה עתיקה לפרנסה

חז״ל מלמדים שזוהי סגולה עתיקה לפרנסה (הפרנסה הגשמית) — לקרוא ביום שלישי שבו חלה פרשת ״בשלח״ את הקטע בתורה המדבר על ה״מן״.

הלכה למעשה, יש לקרוא מפרק טז פסוק ד עד פסוק לו בספר שמות. לאחר הקריאה, מתפללים לה׳ שיעניק לנו את הצרכים הגשמיים הנחוצים לחיינו.

כיצד לקיים סגולה זו קוראים תחילה את תפילת ״יהי רצון״ המקדימה, לאחר מכן את פרשת המן פסוק אחר פסוק — עם תרגום אונקלוס ופירושו — ומסיימים בתפילת ״יהי רצון״ השנייה ובבקשה אישית לפני ה׳.

2 יהי רצון — תפילה מקדימה

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם, בְּנַחַת וְלֹא בְצַעַר, בְּכָבוֹד וְלֹא בְּבִזּוּי, בְּהֶתֵּר וְלֹא בְּאִסּוּר, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַּנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה

פירוש: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהינו ואלוהי אבותינו שתזמין פרנסה לכל עמך בית ישראל, ופרנסתי ופרנסת אנשי ביתי בכללם, בנחת ולא בצער, בכבוד ולא בביזיון, בהיתר ולא באיסור, כדי שנוכל לעבוד את עבודתך וללמוד את תורתך, כמו שזנת את אבותינו במן במדבר, בארץ ציה וערבה.

3 הלחם היורד מן השמים — מבחן האמונה (שמות טז:ד-טו)

ה׳ מבשר למשה שהוא עומד להמטיר לחם מן השמים. אך המתנה הזו היא גם מבחן: על העם ללמוד לאסוף רק את מנת היום, בלי לצבור למחר, כדי לגלות את בטחונו בהשגחה העליונה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹאשמות טז, ד

ה׳ אמר למשה: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והעם יצא ואסף דבר יום ביומו, למען אנסה אותו — הילך בתורתי אם לא.״

משה ואהרן מודיעים לעם שתלונותיו, המכוונות למעשה כלפי ה׳ עצמו, ייענו: בשר בערב ולחם בבוקר. ואז, במדבר, מופיע כבוד ה׳ בענן.

וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץשמות טז, יג-יד

בערב עלה השליו וכיסה את המחנה, ובבוקר הייתה שכבת טל סביב המחנה. כאשר עלתה שכבת הטל, הנה על פני המדבר דבר דק ומקולף, דק ככפור על הארץ.

וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָהשמות טז, טו

בני ישראל ראו ואמרו איש לרעהו: ״מן הוא?״ — כי לא ידעו מה זה. משה אמר להם: ״זהו הלחם אשר נתן ה׳ לכם לאכול.״

מן הוא? מדוע קורא העם ללחם השמימי הזה בשם עצם תמיהתו — ״מה זה?״ — ומה מלמדת אותנו שאלה זו על יחסנו שלנו לפרנסה היומיומית?

4 חוק העומר — שוויון ההשגחה (שמות טז:טז-כא)

ה׳ מצווה לאסוף עומר לגולגולת, איש איש לפי אכלו, לאשר באוהלו. העם עושה כן: יש שאספו הרבה, ויש שאספו מעט.

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּשמות טז, יח

וכאשר מדדו בעומר, מי שאסף הרבה לא היה לו עודף, ומי שאסף מעט לא חסר לו כלום; כל אחד אסף בדיוק לפי אכלו.

לקח של שוויון בין שאסף אדם הרבה ובין שאסף מעט, המידה הסופית הייתה תמיד זהה. איש לא היה לו עודף, ואיש לא חסר לו — לקח שפרנסתו של כל אחד נקבעת מלמעלה, ולא רק בכוח מאמצו האנושי.

וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁהשמות טז, כ

אך הם לא שמעו אל משה, ואנשים הותירו ממנו עד הבוקר, ותעל בו רימה ויבאש, ומשה קצף עליהם.

5 לחם משנה ומנוחת היום השביעי (שמות טז:כב-ל)

ביום השישי אספו העם לחם משנה; נשיאי העדה באים ומגידים זאת למשה, המגלה להם שמדובר בבשורת השבת.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶהשמות טז, כה

משה אמר: ״אכלוהו היום, כי שבת היום לה׳; היום לא תמצאוהו בשדה.״

רְאוּ כִּי־יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִישמות טז, כט

ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת; על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם ליומיים. שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי.

השבת שבישרה אותה המן המן הזה, שירד ברציפות שישה ימים ונעדר ביום השביעי, היה כך מצוות השבת הראשונה שנמסרה לעם ישראל — עוד לפני מתן תורה בסיני.

6 השם, הטעם, והצנצנת לזיכרון (שמות טז:לא-לו)

וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁשמות טז, לא

בית ישראל קראו את שמו מן, והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶםשמות טז, לב-לג

משה אמר: ״זה הדבר אשר ציווה ה׳: מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר.״ ואמר לאהרן: ״קח צנצנת אחת, ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה׳ למשמרת לדורותיכם.״

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּאשמות טז, לה-לו

בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת; את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והעומר עשירית האיפה הוא.

אות לכל הדורות בכך שהניח לפני העדות צנצנת מלאה מן, רצה ה׳ שכל דור ידע שפרנסת האדם אינה תלויה לעולם רק בעמל הידיים, אלא בראש ובראשונה בברכת שמים.

7 התפילה הסופית והברכה

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּזְמִין לִי וּלְאַנְשֵׁי בֵיתִי כָּל מַחְסוֹרֵנוּ וְתַזְמִין לָנוּ כָּל צָרְכֵּנוּ לְכָל יוֹם וְיוֹם מֵחַיֵּינוּ דֵּי מַחְסוֹרֵנוּ וּלְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִשְּׁעוֹתֵינוּ דֵּי סִפּוּקֵנוּ וּלְכָל עֵצֶם מֵעַצְמוֹתֵינוּ דֵּי מַחְיָתֵנוּ מִיָּדְךָ הַטּוֹבָה וְהָרְחָבָה וְלֹא כְמַעֲט מִמַּעֲלֵינוּ וּמֵהֶתֵּר חֲסָדֶיךָ וּמֵהֶתֵּר גְּמוּלוֹתֶיךָ וְהָיוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ וּמְזוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ וְזַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלֹא בְּיַד בָּשָׂר וָדָם

פירוש: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי ואלוהי אבותי, שתזמין לי ולאנשי ביתי את כל מחסורנו לכל יום ולכל שעה, מידך הטובה והרחבה, ולא במידה מצומצמת לפי מעלינו, אלא כפי שפע חסדיך. ושתהיה פרנסתנו, פרנסת ביתנו וזרענו מסורה בידך, ולא ביד בשר ודם.

בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן

שה׳ יעניק פרנסה בשפע לכל עם ישראל!

🎯 בחן את עצמך

חמש שאלות. לחץ על תשובה.

באיזה יום בשבוע נהוג לקרוא את פרשת המן כסגולה לפרנסה?

נהוג לקרוא את שמות טז:ד-לו ביום שלישי של פרשת בשלח, כסגולה לפרנסה.

כמה זמן אכלו בני ישראל את המן במדבר?

פסוק לה מציין שאכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ נושבת.

מה פירוש המילה ״מן״ לפי הכתוב?

בפסוק טו קוראים בני ישראל ״מן הוא״ — ״מה זה?״ — כי לא ידעו מה זה.

מה קרה למן שנותר עד הבוקר (מלבד ערב שבת)?

פסוק כ מספר שעלתה בו רימה והבאיש, מה שהקציף את משה.

מדוע אספו מנה כפולה של מן ביום השישי?

פסוקים כב-כט מסבירים שביום השישי ירדה מנה כפולה, כי בשבת המן לא ירד.

תוצאה

📅 7 ימים להתעוררות סגולת המן

ראשון

יום 1: קראו את ״יהי רצון״ המקדימה הבוקר, תוך מחשבה על צרכי הפרנסה האישיים שלכם.

שני

יום 2: קראו בקול את שמות טז:ד-טו — מתנת המן ומבחן הביטחון.

שלישי

יום 3: קראו את שמות טז:טז-כא — חוק העומר — והרהרו על המידה הצודקת של מה שכבר יש לכם.

רביעי

יום 4: קראו את שמות טז:כב-ל — לחם המשנה והשבת — תוך הכנת השבת שלכם מראש.

חמישי

יום 5: קראו את שמות טז:לא-לו — השם, הטעם, הצנצנת שנשמרה — והודו לה׳ על הפרנסה שכבר קיבלתם.

שישי

יום 6: קראו את ״יהי רצון״ הסופית ונסחו בקשה אישית ומדויקת לפרנסתכם.

שבת

יום 7: עשו מעשה קונקרטי של ביטחון (צדקה או הכרת תודה) הקשור לפרנסתכם, מתוך זכירה ש״דבר יום ביומו״ מספיק.

🎯 בחן את עצמך

תוצאה

שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת

גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה

לִימוּד תּוֹרָה

כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת

סְפָרִים

פֵּרוּשׁ חֲלוֹמוֹת

סִרְטוֹנִים

תֵּיבַת רַעְיוֹנוֹת

מַעֲשֵׂר

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם