אנו בערב ראש חודש אדר, והמאמר הידוע מהדהד:

מה עושים בתשעה באב? אף אסור ללמוד תורה, מלבד עניינים עצובים (ירמיהו, איכה, איוב). שהרי הכתוב אומר: « פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב ».

היוונים ביקשו להשמיד את הרוח של ישראל (למנוע לימוד תורה); המן ביקש להשמיד את הגופים. בשני המקרים המלחמה על גילוי הקב"ה בעולם. תשובתנו העקרונית: ללמוד עוד יותר.

בטרם ניכנס לפרשה, נזכור היכן ומתי נמסרה למשה.

« ויעל משה אל ההר, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. » משה נשאר אז ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני.

ומיד לאחר מכן:

אז אמר הקב"ה למשה דבר נפלא.

כלי זה ייקרא מִשְׁכָּן, מאותו שורש כשְׁכִינָה: המקום שבו תיכנס השכינה ותשכון.

מכל הכלים, המנורה מושכת תשומת לב. בכל פעם שהתורה מדברת עליה, חוזר אותו ביטוי:

שני פרטים מפליאים: « מקשה » היינו גוש אחד מרוקע; ומדוע לשון סביל « תֵּעָשֶׂה » ולא « תַּעֲשֶׂה » (אתה תעשה)?

הכרובים הם נער ונערה בעלי כנפיים על הארון: שני פנים, כנפיים ונוצות — הכל מגוש זהב אחד! נראה מסובך הרבה יותר ממנורה. וגם חצוצרות מגוש אחד שצריכות להשמיע קול אינן פשוטות.

כדי להבין, יש לתפוס מהו המשכן באמת. נביט בו מלמעלה: על הקרקע אנו רואים… גוף אדם שוכב!

נבדוק פרט אחר פרט: קודש הקודשים הוא הראש; הארון ושני הלוחות, שתי אונות המוח; הכרובים, האוזניים; מזבח הזהב (קטורת), האף; השולחן ולחם הפנים, הפה; המנורה, העיניים; מזבח העולה, הקיבה; הכיור, אבר המים; קרשי השיטים, השלד; היריעות, העור.

נתעכב על שלושת כלי הקודש שהם שלושת אברי הפנים: מזבח הזהב (קטורת = אף), השולחן (מזון = פה), והמנורה (אור = עיניים).

העיניים הן המקום השקוף היחיד בגוף, האבר היחיד המחבר חוץ לפנים: הן חלונות הנשמה. לומר על אדם שיש לו « עין טובה » היינו שיש לו נשמה יפה.

המנורה מייצגת אפוא את נשמת המשכן. בלעדיה המשכן גוף בלא נשמה.

מדוע? משה ידע שהמשכן ייגנז, ובית ראשון ואחריו שני ייחרבו. הוא רצה ערבות: כשם שבתחיית המתים הקב"ה ישיב נשמות לגופים, כך ישיב את הנשמה ל"גוף" הזה שהוא בית המקדש. זוהי הבטחת בית שלישי — כי הקב"ה שותף. בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.