אנו ממשיכים בפרשת תרומה, היום סביב הארון. הכל נשען על עיקרון אחד: כדי שהקדוש ברוך הוא ישכן שכינתו בישראל, צריך יסוד של ענווה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — בתוך ליבותיהם של עם ישראל.

תזכורת מתחילת השבוע: התחש צבעוני, "שש גונא", שמח בצבעיו. אך הצבעים הללו הם אברהם ויצחק! יעקב אומר: "בלי אבי וסבי אינני כלום." כך עורות התחשים המכסים את המשכן מכריזים: ענווה, ענווה, ענווה.

"ועשו ארון עצי שיטים." בכל שאר הכלים נאמר "ועשית" (ואתה תעשה) בלשון יחיד. הכלי היחיד בלשון רבים — "ועשו" — הוא הארון.

הכהונה בירושה; המלכות שמורה לבית דוד. אך כתר תורה לא ניתן לאיש מסוים: הוא שייך לכל ישראל, וכל הרוצה לבוא וללמוד — יבוא וילמד! לכן ציווי הארון בלשון רבים: יש מקום לכל העם.

"אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו."

המסר זהה: אם הארון מסמל את התורה, כדי לקנות תורה על האדם להרגיש תמיד "חצי", חסר. שוב ושוב אנו חוזרים אל הענווה.

ספר ויקרא הוא החומש האמצעי. בו נמצאות נקודות האמצע של התורה: חציה במילים, באותיות ובפסוקים (304,805 אותיות; 79,976 מילים; 5,846 פסוקים).

בדיוק בין "דרוש" ל"דרש" נופל חצי התורה במילים. המסר: גם אם כבר "דרשת" (למדת), דרוש! — המשך לחקור. אתה תמיד רק חצי.

חצי התורה באותיות נופל על וו' של "גחון" (בטן הנחש) — וו' רבתי, אות מוגדלת. אות זו נושאת את כל משקל התורה, ולכן עליה להיות עניוה.

"וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו." בצלאל עשה שלושה ארונות זה בתוך זה, כמו קוביות מקוננות: קטן של זהב, גדול יותר של עץ, וגדול של זהב — ומכאן ארון מצופה זהב מבפנים ומבחוץ, עם עצי שיטים באמצע.

התלמיד חכם — כלומר יהודי טוב — מייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם. לכן כתם על בגדו עניין חמור: מראה לא מסודר יהיה חילול השם. עלינו להיראות כבני מלך: זהו הזהב שבחוץ.

אך מבפנים עלינו להישאר בפשטות — זהו העץ. מצד אחד עזות דקדושה, מצד שני ענווה: איזון מתמיד של הנפש.

כל המשכן ממחיש זאת: מבפנים הכל זהב — ארון, כפורת, כרובים, מנורה, שולחן, מזבח הקטורת. אך הכל מכוסה מבחוץ בעורות עיזים ובעורות תחשים. פנים נשגב, חוץ של פשטות לכאורה.

בתוך הארון היו: לוחות הברית (הלוחות השניים השלמים), שברי לוחות (שברי הלוחות הראשונים ששבר משה), מטה אהרן שפרח והוציא שקדים, וצנצנת המן. לדעת חלק, ספר התורה של משה הונח על מדף לצד הארון.

לכן כשבאו הבבלים, נטלו את כלי המקדש הרגילים, אך לא את הארון ולא את מנורת משה ולא את השאר: הכל הוסתר מתחת. בבית שני כבר לא היה ארון בקודש הקודשים, אלא רק אבן השתייה, שעליה הניח הכהן הגדול את הקטורת ביום הכיפורים.

ביום הגילוי, כל העולם יראה בבת אחת שכל הכתוב בתורה אמת. שנזכה לזה במהרה בימינו, אמן.