לאחר פרשת תרומה אנו עוברים לפרשת תצווה. השבוע אין דרשן שלא יתעסק בשאלה אחת: מדוע שמו של משה רבנו אינו מופיע כלל בפרשה זו?

מאז שמשה עולה לבמת ההיסטוריה של החומש, בספר שמות, שמו נזכר בכל פרשה עד סוף התורה — חוץ מזו. היא פותחת בוְאַתָּה תְּצַוֶּה, ולאורכה: ואתה, ואתה, ואתה… אך לעולם לא 'משה'.

פעם קראו את התורה בשלוש שנים; אחר כך התקינו לסיים את כל החומש בשנה אחת. הסדר הזה יוצר תופעה קבועה.

וכך בכל שנה כל הדרשנים שואלים את אותה שאלה — 'למה שם משה נעדר?' — ובכך ממש הם מזכירים את שם משה בשבוע הילולתו. ההשגחה העליונה סידרה את מחזור השנה כדי ששם משה יהדהד ביום יארצייטו.

מה גדול יותר — שהתורה תזכיר את שמו, או שעם ישראל יזכיר אותו? כשנותנים מתנה, המקבל עומד בדרגה גבוהה יותר מהמתנה עצמה.

התורה ניתנה לישראל; ישראל הוא זה שחי אותה ומופיע אותה בעולם. לכן עם ישראל גדול מהתורה.

אותה תופעה בדיוק חוזרת אצל אהרון. פטירתו מסופרת בחוקת (עלייה להר ההר לעיני כל ישראל), ושוב במסעי — עם פרט חדש: התאריך המדויק.

מדוע לגלות את התאריך רק במסעי? כי מסעי נקראת תמיד בשבת הסמוכה לראש חודש אב — שבוע ההילולה של אהרון. וכך אנו מזכירים את פטירתו בעצם זמן יארצייטו.

הפרס האמיתי על מסירות נפש אינו שהתורה תכתוב אותך באותיות גדולות. הפרס הוא שעם ישראל עצמו — הגדול מהתורה — יזכיר את שמך לנצח, בשבוע הילולתך.

זכות משה רבנו ואהרון הכהן תגן על כל ישראל ותקרב את הגאולה, במהרה בימינו אמן.