הפרשה פותחת בפסוק מפתיע המצרף שני סוגי דיבור ושני שמות אלוקיים.

יש יסוד בתורה: התורה מבחינה בין שני פעלים של דיבור.

הקדוש ברוך הוא מופיע במציאות בכוחות שונים, לכל אחד שם משלו: אלוהים מבטא את מידת הדין (כוחות הטבע והמשפט); שדי מבטא את הצמצום (ההגבלה); שם הוי״ה מבטא את מידת הרחמים (החמלה האלוקית).

הפסוק שלנו משלב במכוון את שני ההיבטים: « וידבר אלוהים » מצרף דיבור קשה למידת הדין, ואילו « ויאמר... אני ה' » מצרף אמירה רכה למידת הרחמים.

אחרי הפגישה הראשונה עם פרעה, משה חשב שהכל יהיה פשוט: הוא יאמר « אלוקי העברים שלח אותי » ופרעה ישחרר את העם.

משה חוזר אז לפני ה' ומתלונן בחריפות.

« למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני? » זה לא משפט קטן — זו האשמה ממש כלפי הקדוש ברוך הוא. הקב"ה מנסה להרגיע אותו ברכות (« ויאמר ה' אל משה עתה תראה » — אמירה רכה ושם הרחמים), אבל משה אינו מגיב, והפרשה הקודמת נגמרת בשתיקה הזו.

הפרשה שלנו מתחילה מיד אחרי השתיקה הזו: « וידבר אלוהים אל משה ».

נדמיין ילד באמצע התקף זעם: מדברים אליו ברכות, הוא לא מקשיב. מה האבא עושה? נותן לו טפיחה קלה כדי שיתאפס, ואז מדבר איתו בנחת.

המדרש, שמובא ברש"י, הולך רחוק עוד יותר.

בואו לא נשכח: עד גיל 80 חי משה חיים של מלך. עשרים שנה בארמון פרעה, אחר כך מלך בכוש שנים רבות, אחר כך רועה שקט אצל יתרו.

ובכל זאת, ברגע שהוא רואה את סבל העם, הוא מסוגל להתווכח עם הקב"ה בשבילם.

זה בדיוק מה שמלמד אותנו הפסוק הראשון: על ידי מסירות הנפש שלו, משה הצליח להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.

בהמשך, אחרי שושלת הלויים, התורה כותבת פעם « הוא אהרון ומשה », ואחר כך « הוא משה ואהרון ».

נדמיין סקאלה של מידות אנושיות. רמה 2, רמה 3, רמה 4: ככל שעולים, ההבדלים בולטים יותר. אבל בנקודת האפס — כולם שווים.

משה עמד בנקודת האפס המוחלטת של הענוה. ואהרון? כשהקב"ה אמר לו שאחיו הקטן יהיה המנהיג, הוא שמח בכנות: « וראך ושמח בלבו ». גם אהרון עמד בנקודת האפס של הענוה.