הגמרא משווה את ט״ו באב ליום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות; ט״ו באב מאגד כמה תיקונים של אחדות ישראל.
אחד הטעמים הוא שכלו בו מתי מדבר. אך הגמרא מוסיפה פרט מכריע: כל עוד לא כלו מתי מדבר, לא היה הדיבור עם משה כדרכו. שמחת ט״ו באב היא אפוא גם שמחתו של דיבור ידידות שחזר.
ארבעים יום לפני כ״ה באלול, היום המסורתי לתחילת הבריאה, מביאים לט״ו באב. כך נעשה ט״ו באב סמל להכרזה הקדומה על הקשר שבין ישראל לקב״ה.
לבסוף מלמדת פרשת עקב: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוהיך שואל מעמך״. חז״ל קוראים מאה במקום מה: מאה ברכות בכל יום מחזירות את נוכחותו של אלופו של עולם לכל רובדי החיים.
המשנה מלמדת בשם רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. יום הכיפורים שמח למרות התענית, משום שיש בו סליחה ומחילה ומשום שבו ירד משה עם הלוחות האחרונות.
הגמרא מונה כמה טעמים לט״ו באב: הותרו שבטים לבוא זה בזה; הותר שבט בנימין לבוא בקהל; כלו מתי מדבר; הושע בן אלה ביטל את הפרוסדאות שמנעו עלייה לירושלים; הרוגי ביתר ניתנו לקבורה; ופסקו מלכרות עצים למערכה.
בעקבות חטא המרגלים נגזר על דור יוצאי מצרים למות במדבר. המסורת שמביאים חז״ל מתארת כיצד בכל תשעה באב היו האנשים חופרים לעצמם קברים. בשנה האחרונה שכבו הנותרים בקברים, אך קמו בבוקר בחיים.
תחילה חששו שטעו בחשבון החודש. כאשר נראה הירח המלא בט״ו באב, ידעו בוודאות שהגזרה הסתיימה. בשיעור הוזכרו שתי דרכים: פטירת אהרן בראש חודש אב ומיתת צדיקים המכפרת, וכן תשובה ותפילה שאינן מתייאשות מן הרחמים.
הגמרא אינה מסתפקת באמירה שכלו מתי מדבר, אלא מוסיפה: ״עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה״. תוספת זו היא מרכז השיעור.
במשך שלושים ושמונה שנה נשא משה בצערו ובנזיפתו של העם שהוא רועהו. כאשר תמה הגזרה, חזר הקב״ה לדבר עמו בקרבה הרגילה. בשמחת ט״ו באב אנו מצטרפים לשמחתו של משה, שזכה שוב לדיבור של ידידות ואהבה עם ה׳.
בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה. המנהג מבטא חיפוש זיווג שאינו נשען על תחרות חברתית.
השיעור מדגיש שאין לערבב את כל טעמי ט״ו באב לאירוע היסטורי אחד: הם שייכים לתקופות שונות. המכנה המשותף הוא תיקון הפירוד — הסרת מחסומים, חיבור מחדש ואחדות ישראל.
לפי המסורת, תחילת בריאת העולם הייתה בכ״ה באלול, והאדם נברא בראש השנה. מאמר נוסף מלמד שארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול מכריזה על זיווגו.
כשחוזרים ארבעים יום מכ״ה באלול מגיעים לט״ו באב. ט״ו באב מסמל אפוא את ההכרזה הקדומה על איחודם של כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא.
הפרשה שואלת: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוהיך שואל מעמך״. חז״ל דורשים: אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״. מכאן החיוב לברך מאה ברכות בכל יום.
השיעור קושר את התקנה לדוד המלך: מגפה הפילה מאה אנשים בכל יום, והוא תיקן מאה ברכות. מעבר למספר, הברכה מחזירה את האל״ף, אלופו של עולם, אל האכילה, הגוף, הזמן, הלימוד וכל מעשה. הברכה הופכת את השגרה לקשר.
המהלך האחרון בשיעור מציע מבנה סמלי: ישראל נותן מעשר ללוי, והלוי נותן מעשר מן המעשר לכהן. כך מתקבלים המספרים מאה, עשר, אחד. באותו אופן מאה הברכות מזדקקות עד לאחדות הנשמה עם האל״ף, אלופו של עולם.
מ׳ הימי קושר זאת לביטוי ״נִרְגָּן אַלּוּף מַפְרִיד״. הוא קורא את נרגן כסדר משובש של נפש, רוח, גוף, נשמה: כשהאל״ף נפרדת, הגוף והנשמה מתרחקים; כשהברכות מחזירות את האל״ף, החיים הגשמיים נעשים שוב דרך אל הנשמה.
🎯
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90