אנחנו שבוע לפני ראש השנה, לקראת פרשיות ניצבים־וילך.

מבחינה כרונולוגית נאמרה הפרשה ביום האחרון של חייו של משה רבנו, ז׳ באדר. וההוכחה מפרשת וילך: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם". והקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום; ולפי המסורת נולד משה בז׳ באדר ונפטר בז׳ באדר. ומגזירה שווה, ה"היום" שבפסוקנו הוא אותו יום — וכן סוף פרשת כי תבוא, וילך, האזינו וזאת הברכה.

זו הכרונולוגיה. אבל הזוהר הקדוש אומר שכל מקום שמופיעה המילה היום יש בה רמז לראש השנה. ומביא לכך פסוק מספר איוב:

כשתיקן עזרא הסופר את סדר הפרשיות, סידר אותן כך שפרשת ניצבים — לבדה או עם וילך — תיקרא תמיד לפני ראש השנה. גם כדי להכניס אותנו לאווירת היום, וגם משום שהפרשה עוסקת בתשובה: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", "וְשָׁב ה׳ אֶת שְׁבוּתְךָ".

ואותו פטנט עצמו לפני שבועות: פרשת בחוקותי, שיש בה מ״ט תוכחות, נופלת תמיד קודם, ופרשת במדבר מפרידה — כי לא נעים ולא נאה לקבל את מעמד הר סיני מיד אחרי התוכחות.

וכיוון שאתם קשובים, הנה חידוש. מובא שמכל אלפי הפסוקים שבתנ״ך, אין פסוק שסכומו כמניין המילים "ראש השנה" — חוץ מאחד.

נספור: ראש — רי"ש מאתיים, אל"ף אחת, שי"ן שלוש מאות; השנה — ה"א חמש, שי"ן שלוש מאות, נו"ן חמישים, ה"א חמש. סך הכול 861.

מה קרה באותו יום שמשה רבנו צריך לומר להם "אתם ניצבים"? שואל רש"י למה נסמכה פרשה זו לקללות, ועונה: לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ ממ״ט שבתורת כהנים — הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו.

הם היו על הפנים. מה שתיאר להם משה נשמע להם כמו הודעה על כל מה שידוע לנו שעברנו — ורוב הדברים כבר התקיימו, כלומר ברוך השם אנחנו כבר בישורת האחרונה לפני הגאולה. ואז אומר להם משה: הרימו את הראש. ניצב פירושו לעמוד זקוף. "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו." ארבעים שנה ניסיתם אותו — והנה אתם כאן: גם כשהוא מעניש, השמדה לעולם אינו עושה.

אי אפשר בלי הזוהר. בזוהר חדש מובאת שיחה בין אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי.

רשב״י עושה את העבודה, עובר על כל הרשימה וחוזר: מצאתי.

אתה קם בבוקר, והיום כזה סיוט עד שאתה מייחל רק שיגיע הערב. מגיע הערב, אתה מקווה למעט מנוחה בחושך — ומתחילים הרעשים והמלחמות, ואתה אומר מי ייתן שיגיע כבר הבוקר. אין טעם לחיים כאלה.

ונשאר להבין איך מה שתיארתי — סיוט של חיים — הוא בעצם ברכה.

כולנו חיים בתודעה שנשאר לנו המון זמן. בחור בן שלושים או ארבעים יגיד לך: מה אתה מדבר, יש לי עוד שמונים שנה. אדם בן שמונים וחמש נכנס למשרד ורוצה לקנות קרקע ולהקים פרויקט. והאמת שאיננו יודעים כלום: החיים שלנו נתונים בידי הקדוש ברוך הוא.

והנה בשם הישמח משה לשון חזקה מאוד, ואני מצטט: וזהו רזא דפורקנא — הגאולה האישית שלך, שהיא התשובה. "והיו חייך תלואים לך מנגד" — שכל שעה אתה עומד למות; "ופחדת יומם ולילה" — אולי עכשיו הזמן; "ולא תאמין בחייך" — כי כל שעה הזמן. ואם כן תחזור בתשובה, וזו תהיה צמיחת הפורקנא, כי הכול תלוי בתשובה.

איננו באים להפחיד אלא להתחזק. מה אנחנו מבקשים בראש השנה? הביטו בברכות הראשונות של העמידה, שהן העיקר:

לא בריאות, לא כסף, לא כלום אחר: חיים. תן לנו חיים ותצמיח אותנו, שנעשה איתם דברים טובים. ובשנה הבאה נפגשים: מה עשית עם החיים האלה?

פירוש נוסף לפסוק. משה רבנו מקפיד לומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם…"

ואל נפחד יותר מדי: זה דין, אבל מי שדן אותנו הוא המלך — שהוא גם אבא שלנו. אין אבא שרואה את בנו אומר "אני רוצה להיות בסדר" ודוחה אותו. אין מציאות כזאת.

ואם פרשת ניצבים נסמכה לכי תבוא, נלך צעד נוסף: בכי תבוא אין רק קללות. במה היא נפתחת? בביכורים. נראה אם גם זה קושר אותנו לראש השנה.

הכהן לוקח את הטנא מידך ומניחו לפני המזבח. והפסוק הבא: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…"

ומובן למה הפירוש כל כך יפה. למצוות ביכורים שני טעמים. הראשון, המובן: להגיד תודה על הפירות. אבל אילו זה היה הכול, אפשר היה להביא סל בכל זמן בשנה, ואף פירות יפים יותר.

משנה אחת מאירה את העניין. למדנו במסכת ביכורים שהעשירים היו מביאים את ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים בסלי נצרים.

מי הביא ביכורים ראשון בתורה? קין. הוא היה עובד אדמה, והרעיון שלו; הבל רק העתיק ממנו: "והבל הביא גם הוא".

מוסבר שקין הביא מן הנמוך שיש — פשתן, שאין ממנו מה לאכול בלי עיבוד. אבל לומר שמנחת הבל התקבלה מפני שהייתה איכותית יותר — זה מקטין את הקדוש ברוך הוא: ממתי מרשימות אותו בכורות הצאן? הוא עצמו מצהיר זאת בפי שמואל אחרי מלחמת עמלק — "הַחֵפֶץ לַה׳ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ — הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב". מוכרחים לומר שהיה כאן משהו אחר.

ושימו לב גם לסדר הפסוק: "וישע ה׳ אל הבל — ואל מנחתו". קודם הבל, ואחר כך המנחה. העיקר הוא מה אתה מרגיש כשאתה נותן: אתה בא מ"כוחי ועוצם ידי" או מבחינת הבל? אילו בא בהכנעה, גם גפרור היה מספיק. ההכנעה היא המבוקשת.

ועכשיו הביטו בשפת הגוף של הכהן, כמה מתוקה התורה: עשית את כל הדרך מן השדה עד ירושלים, הגעת עם הטנא — והוא לוקח אותו ומניח בצד. כאילו לומר: מה שיש בטנא לא מעניין אותי. מה יש לך להגיד?

אז מה נשאר? דבר אחד בלבד: להוציא הבל. כמו הבל, שהביא את עצמו. וכיצד אנחנו מביאים הבל לקדוש ברוך הוא?

והמוטיב הזה עובר לאורך כל התפילה, ואנחנו פוגשים אותו ביום כיפור: עֲנֵה עֲנִיִּים הָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, כְּדַלִּים שׁוֹאֲלִים וּמְבַקְּשִׁים סְלִיחָתֶךָ. אלו בדיוק הביכורים שאנחנו מביאים: את עצמיותנו, בבחינת הבל. וזכרו למה העני נקרא עני: כי הקדוש ברוך הוא עונה לו. ובלבד שנבוא כך, ולא לומר: מגיעים לי חיים, הרי נתתי צדקה.

והנה השופר רמוז בפרשת ניצבים עצמה:

וקצת חשבון, להבין איך פועלת ההמתקה. המילה שופר נחלקת לשתיים: שו — שי"ן שלוש מאות, ו"ו שש — עולה 306, בדיוק כמו דבש; ולכן גם טובלים את התפוח בדבש. ופר — פ"א שמונים, רי"ש מאתיים — עולה 280, כמניין חמש האותיות הסופיות מנצפ"ך יחד. וכל דבר סופי הוא בבחינת דין.

שאלה נפוצה: על מה חושבים ומה אומרים בזמן תקיעת שופר? הדקות האלה הן עיקרו של היום — מה עושים איתן?

השל"ה הקדוש מסביר איך זה נשמע בצלילים עצמם. התקיעה היא קול ישר, שלם, בלי הפסקות: רמז ללידתו של אדם בעולם — דף חלק, נשמה נקייה; ובגרף, קו ישר.

ראש השנה בא מיד אחרי אלול, שראשי תיבותיו "אני לדודי ודודי לי". ויש פסוק תאום בשיר השירים, אותן מילים בסדר אחר: "דודי לי ואני לו".

וכדי להבין את העומק, פסוק מפרשת תזריע — פרשת הזריעה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". אם האישה מזרעת תחילה — נולד זכר.

וראו כמה הדברים נסגרים יפה. מה מזלו של חודש אלול? בתולה — בבחינת אישה. וכל מה שאנחנו עושים באלול הוא זריעה: תשובה, תפילה, צדקה, חסדים, סליחות. ובראש השנה: "וילדה זכר". שהרי זכר בגימטרייה 227 — וברכה בגימטרייה 227.