ראה קוראת לראות ולבחור. שופטים דורשת שופטים בכל שער. כי תצא רומזת למלחמה ביצר הרע; כי תבוא — הגעה למנוחה לאחר הניצחון; נצבים, ״אתם נצבים היום״, מוליך לראש השנה; האזינו נוגע בכפרה; וזאת הברכה מסיים בברכה. אין זו החלפה של הפשט, אלא גילוי כיצד שמות הפרשיות מדברים גם אל הזמן הרוחני.

בפשט מדובר במערכת המשפט הציבורית, אך התורה אומרת בלשון יחיד ״תיתן לך״. בפנים שבעה פתחים: עיניים, אוזניים, נחיריים ופה. השופט בודק לפני הכניסה והיציאה: האם ראוי לראות, לשמוע, לנשום אווירה זו, לאכול או לדבר? השוטר עוצר תנועה שכבר התחילה. סוגרים אוזן ללשון הרע, מסיטים את העין ושומרים הן על הנכנס לפה והן על היוצא ממנו.

״אני לדודי״ הוא אתערותא דלתתא; ״דודי לי ואני לו״ הוא אתערותא דלעילא. שתי התנועות נפגשות. ארבע אותיות יו״ד רומזות לארבעים יום. המלך יוצא מארמונו ומקבל כל אדם בלי פקידים וטפסים. הקרבה היא מתנה, אך ההתעלמות ממלך שבא לקראתנו חמורה יותר.

יבוק בגימטרייה 112: אלוהים, מידת הדין כאן, 86; שם הוי״ה, מידת הרחמים, 26. הצוואר הוא מעבר בין הראש לגוף ובו קנה וושט. מ״שמאלו תחת לראשי״ אל ״וימינו תחבקני״ עוברים מן הדין אל הרחמים.

ארבעים מסמן שינוי. לפני ארבעים יום העובר מכונה בלשון חז״ל מיא בעלמא; אחר כך משתנה מעמדו. משה נמצא ארבעים יום בהר בלי לחם ומים. ישראל צריך ארבעים שנה במדבר כדי לצאת מעבדות גם מבפנים. ימי אלול מזכירים את עליית משה ללוחות השניים ואת ״סלחתי כדבריך״.

סאה היא שישה קבין, קב ארבעה לוגין, וארבעים סאה הם 960 לוג. השיעור מונה באדם באופן סמלי ארבעה יסודות, ובכל אחד ארבעה — שישה עשר; כפול שישים הם 960. הטובל מתבטל במידה הגדולה ממנו פי שישים ויוצא כברייה חדשה. רבי עקיבא אומר: ״מקווה ישראל ה׳״. בלי תשובה מעשית אין די בעצם הכניסה לזמן.

כיצד תשובה מבטלת גזרה? דמיינו סכין העתידה לרדת במקום מסוים. הסכין יורדת, אבל האדם זז. תשובה אמיתית עושה אותי אדם אחר. אפילו ברכה אחת בעמידה הנאמרת בכוונה משנה את מי שקודם התפלל בלי כוונה. כך מוסבר גם שינוי שם לחולה מסוכן.

אלעזר בן דורדיא ביקש רחמים מן ההרים, הארץ, השמש והירח, ולבסוף אמר: ״אין הדבר תלוי אלא בי״. הניח ראשו בין ברכיו, בכה עד שיצאה נשמתו, ובת קול קראה לו רבי וזימנה אותו לחיי העולם הבא. התנוחה העוברית מבטאת חזרה לנקודת הלידה. אדם יכול לקנות עולמו בשעה אחת של היפוך שלם.

המקווה המרובע מזכיר מ״ם סופית, שערכה ארבעים. היא נראית סגורה, אך אפשר לראות בה שתי אותיות דל״ת הפוכות; דל״ת היא דלת. במקום שבו הייאוש רואה סגירה, התשובה מגלה כניסה ויציאה. נכנסים טמאים ויוצאים טהורים. הקושי אמיתי, אבל אין הצדקה לייאוש.

חז״ל דורשים שוחד — שהוא חד: הנותן והמקבל נעשים אחד. הדיין אינו רואה עוד שני בעלי דין אלא את מי שנתן לו. הדבר נוגע גם להורה המכריע בין ילדיו, למנהל ולחבר המתבקש לשפוט. טובה קודמת עלולה להטות את הראייה, ולעתים היושר מחייב לפסול את עצמך.

באלול היצר הרע יכול לדבר בקול צדקני: אתה מתפלל, לומד, עוזר בבית — מה כבר יש לתקן? המעשים יכולים להיות נכונים, אך המסקנה היא שוחד. סופי התיבות של לא תקח שחד הם אחד. אם מסלקים את ה״לא״ ולוקחים שוחד, האל״ף מסתלקת ונשאר ״חד״ בלי אלופו של עולם.

הזוהר דורש להשוות את בעלי הדין ולהתרחק משקר. אלוהים הוא גם כינוי לדיינים, כי השכינה ניצבת בעדת המשפט. העדפת פנים או קבלת שוחד מסלקת אותה. להידמות לה׳ אחד אין פירושו למחוק צד אחד, אלא להעמיד את שניהם במשקל אחד ואחר כך לדון כל אחד לפי מעשיו.

לכהות עיני יצחק ניתנו טעמים: עשן עבודה זרה של נשי עשו ודמעות המלאכים בעקדה — לשון משל, שהרי למלאכים אין גוף. בשיעור מובא גם השוחד של עשו, ששאל כיצד מעשרים מלח ותבן כדי להיראות מדקדק. כיבוד אב נקי הוא מצווה; תשומת לב שנועדה להשיג ברכה היא מניפולציה.

כאשר יעקב חושש שיש פסול בבניו הם אומרים ״שמע ישראל… ה׳ אחד״ והוא עונה ״ברוך שם…״. המדרש מלמד שיעקב קרא שמע גם במפגש עם יוסף. עצימת העיניים מונעת מן העולם לשחד אותנו לכמה שניות. האדם משמיע לאוזנו, נעשה אחד ומתחבר לאחד.

אם שופטים היה רק ספר הוראות לבתי דין, אדם פשוט היה ממשיך הלאה. יש להחזיק בפשט ובקריאה הפנימית בלי לערבב ביניהם. שפוט גם את הערבוב החומרי שבתוכך; אל תביא ליד המזבח מה שסותר קדושה; אל ״תשחט״ אדם בהשפלה. כאשר תוכחה יכולה להתקבל — אל תישאר אדיש. התורה מדברת אל הציבור, ובדרך המוסר גם אל חייו של כל יחיד.