רשי אומר: מלמד ששניהם שווים היו. אבל איך יכול להיות שני בני אדם שווים? משה גדל בארמון, אהרן היה עם העם — גיל שונה, ניסיון שונה, תכונות שונות. כיצד "שווים"?
האפשרות היחידה לומר על שני בני אדם שהם שווים — אם שניהם נמצאים באפס המוחלט. כשאדם מחשיב את עצמו לאפס, לכלום — אפס שווה לאפס. רק שם שניים יכולים להיות שווים לחלוטין.
הראיה הטובה ביותר: כשהתלוננו עליהם, משה ואהרן אמרו — וְנַחְנוּ מָה (שמות טז:ז). לא "אנחנו" — אפילו האלף הפותחת נעדרת. "ונחנו" — בלי האלף של הגדולה. "מה" בעברית — כלום, שום דבר. ברגע שהם מחשיבים את עצמם לכלום, הם שווים.
3 ג — ענוותנותו של אהרן — פרשת שמיני
ביום השמיני למילואים — יום חנוכת המשכן — למה אהרן לא ניגש מאליו לעשות את העבודה?
ביום השמיני — א' ניסן — הוקם המשכן. משה קרא לאהרן לבוא ולהקריב, אבל הפסוק אומר:
רשי שואל: מדוע צריך להגיד לאהרן "קרב אל המזבח"? הרי הוא הכהן הגדול, מי אם לא הוא יקרב? ורשי עונה: שהיה אהרן בוש וירא לגשת.
אהרן לקח על עצמו את האחריות לחטא העגל. למרות שהעגל "יצא מאליו" — אהרן הרגיש שהוא אשם. ומאז חטא העגל, הוא רדוף במחשבה: אולי אני לא ראוי להיות כהן גדול בבית ה'.
משה רבנו אמר לו: לָמָּה אַתָּה בוֹשׁ? לְכָךְ נִבְחַרְתָּ! — ודווקא בגלל שאתה בוש, נבחרת להיות זה שיקריב את הקורבן.
אבל הדרמה לא נגמרה. אהרן הקריב את כל הקורבנות — ועדיין לא ירדה השכינה. הוא חשב: יודע אני שכעס הקב"ה עליי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אז משה נכנס יחד עם אהרן לאוהל מועד, ביקשו רחמים — וירדה השכינה לישראל.
ראו איזו מידת ענוה: אהרן, שהוא שווה למשה לפי התורה, בכל זאת מחשיב את עצמו כל הזמן כמי שאינו ראוי. ועל כך אמר לו משה: לכך נבחרת — הענוה שלך היא בדיוק הסיבה שאתה ראוי.
4 ד — מדרש: המשיח עומד על גג בית המקדש
אם המשיח עצמו בא ומכריז "הגיע זמן גאולתכם" — מדוע הוא צריך להביא ראיה על ידי האור? כלומר, מדוע יש ספק?
שנו רבותינו: בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גגו של בית המקדש. ומשמיע להם לישראל ואומר: עניים, הגיע זמן גאולתכם! ואם אתם מאמינים — ראו את האור שזורח עליכם. שנאמר: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ישעיהו ס:א).
השאלה חזקה: המשיח בכבודו ובעצמו עומד שם ומכריז. מדוע הוא צריך להביא ראיה נוספת? אם הוא כבר שם — זה עצמו הראיה!
התשובה טמונה במילה אחת: עניים. כיוון שעם ישראל, מתוך ענוותנותו, לא מאמין שהוא ראוי לגאולה. הוא אומר לעצמו: "הדור שלנו? עם כל החסרונות שלנו? לא מגיע לנו משיח." — הענוה הזאת, ולא כלום אחר, היא בדיוק הסיבה שהגיע זמן גאולתם.
ממי למדנו את זה? מאהרן. אהרן אמר: אני בוש. ומשה רבנו אמר לו: לכך נבחרת — דווקא בגלל שאתה בוש, נבחרת. כך גם לנו: דווקא בגלל שאנחנו מרגישים לא ראויים — הגיע זמן גאולתנו.
5 ה — התשובה: המזוזות, המשקוף וסוד הגאולה
כעת אפשר לענות: מדוע שינה משה את הסדר? מה מסמלים המזוזות ומה מסמל המשקוף?
הרמז פשוט וגאוני:
המזוזות — הן משה ואהרן. כמו שמזוזות מחזיקות את הבית, כך משה ואהרן החזיקו את עם ישראל במצרים — תמכו בהם, עמדו לידם. המשקוף — הוא הקב"ה. כמו שכתוב בדברים: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" (דברים כו:טו) — משקף מלמעלה.
הקב"ה רצה לפרגן למשה ואהרן. לכן אמר: תנו קודם כל על המזוזות — בזכות מנהיגיכם אתם יוצאים ממצרים!
אבל משה ואהרן, מתוך ענוותנותם, לא מסוגלים להיות לפני הקב"ה. לכן משה לקח לעצמו את הסמכות לשנות ואמר לעם: קודם כל על המשקוף — הקב"ה קודם! ורק אחר כך על המזוזות — אנחנו. שוב ושוב רואים: הענוה של משה ואהרן היא שנותנת להם את הכוח הגדול ביותר.
כשנגיע לדרגת ענוה אמיתית — שנאמר "אנחנו עושים את המקסימום, אבל אנחנו לא ראויים, ואנחנו מקבלים את הגאולה בחסד" — בעזרת השם יבוא המשיח בקרוב, בניסן הזה, בבי"א.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות. לחץ על תשובה.
1
בפרשת בא, מה הסדר שהקב"ה ציווה למשה לגבי הדם על המזוזות והמשקוף?
הפסוק בשמות יב:ז אומר "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" — מזוזות תחילה, ואחר כך משקוף.
2
על פי רשי, מדוע משה ואהרן נחשבים "שווים", למרות ההבדלים ביניהם?
רק כששני בני אדם מחשיבים את עצמם לכלום — אפס שווה לאפס — הם יכולים להיות שווים לחלוטין, כפי שמלמדת הביטוי "ונחנו מה".
3
מדוע אמר רשי שאהרן היה "בוש וירא לגשת" ביום חנוכת המשכן?
אהרן לקח על עצמו אחריות לחטא העגל, ומאז חשש שאינו ראוי להיות כהן גדול בבית ה'.
4
במדרש על המשיח העומד על גג בית המקדש, מה פשר המילה "עניים" בקריאתו לישראל?
דווקא הענווה של עם ישראל — התחושה שהם אינם ראויים לגאולה — היא בדיוק הסיבה שהגיע זמן גאולתם, בדיוק כמו אצל אהרן.
5
לפי הרמז שבשיעור, מה מסמלים המזוזות ומה מסמל המשקוף?
המזוזות מסמלות את משה ואהרן שתמכו בעם, והמשקוף מסמל את הקב"ה ה"משקיף" מלמעלה — ומשה הפך את הסדר כדי להעמיד את הקב"ה קודם, מתוך ענווה.
תוצאה
📅 תוכנית שבעת הימים — ענוותנותו של אהרן וסוד הגאולה
ראשון
ערב פסח: כשמזים את הדם על המזוזות בלילה הסדר — חשוב: הקב"ה קודם (המשקוף), אחר כך אני (המזוזות). כך עשה משה.
שני
ליל הסדר: כשאומרים "עבדים היינו" — תרגישו שאתם עדיין לא ראויים. דווקא ה"ענווה" הזאת היא ה־הגדה — הגדת המשיח.
שלישי
חול המועד (יום א'): קרא בפרשת בא את שני הפסוקים — "מזוזות ואחר כך משקוף" של הקב"ה, ו"משקוף ואחר כך מזוזות" של משה. תרגיש את הענווה שמאחורי השינוי.
רביעי
חול המועד (יום ב'): קרא את "הוא משה ואהרן... הוא אהרן ומשה" (שמות ו:כו-כז) ואת "ונחנו מה" (שמות טז:ז). הרהר: באיזה תחום בחיי אני יכול להחשיב את עצמי לאפס — ודווקא שם למצוא שוויון וקרבה?
חמישי
שבת שמיני: קרא ויקרא ט:ז — "קרב אל המזבח". תרגיש את הבושה של אהרן ואת תשובת משה: לכך נבחרת. זה גם עלייך.
שישי
מוצאי שבת שמיני: הרהר במדרש המשיח העומד על גג בית המקדש — "עניים, הגיע זמן גאולתכם". רשום לעצמך רגע שבו הרגשת לא ראוי, ונסה לראות בו דווקא פתח לגאולה.
שבת
כל יום: בכל תפילה — תרגיש: אני לא ראוי. ודווקא הרגשה זו היא שמקרבת אותך לקב"ה. ונחנו מה — זה הסוד.
