זו אחת משבע ההפטרות של נחמה אחרי תשעה באב. אבנים — אבל לא אבנים רגילים. אבני חפץ = אבנים יקרות. אבני אקדח = אבנים עם קדחים, חורים שאפשר להעביר דרכם מוטות.

רבי שמואל בר נחמאני מלמד: פליגי תרי מלאכים ברקיעא. מיכאל וגבריאל. באילו אבנים ירוצפו רחובות ירושלים לעתיד לבוא?

ארבע הטורים של החושן: אודם, פטדה, ברקת. נופך, ספיר, יהלום. לשם, שבו, אחלמה. תרשיש, שוהם, ישפה. הסדר לפי סדר לידת בני יעקב.

ישפה = יש פה. כשהאחים מצאו את הגביע באמתחת בנימין, הם נפלו עליו: «אתה גנב! בן גנבת! כמו אמך, שגנבה את התרפים מלבן.» הכו אותו צפחות בכתף.

המלאכים לא התווכחו על ריצוף. הם התווכחו על עולם הגאולה עצמו. שוהם = יוסף = משיח בן יוסף, הפלטפורמה של ההתעוררות. ישפה = בנימין = משיח בן דוד, הבונה את בית המקדש השלישי.

גבריאל — שמו מכיל גבורה, דין. מיכאל — שר ישראל, מלאך החסד. אש ומים. שני ניגודים.

אחרי חורבן בית ראשון, עם ישראל גלו גם הלוויים — נגני בית המקדש. בדרך, תחנת ביניים על נהר, ערבי הנחל.

עמדו כולם ושלטו בעצמם. נטלו אגודלי ימינם לתוך פיהם — ומרצצו אותם. בשינייהם נגסו קצות האצבעות. דם זרם. לא יכולים לנגן.

המדרש מלמד: באותה שעה — כשהלוויים קטעו את אצבעותיהם — הק״ב״ה בעצמו נשבע. לא בבית דין. לא בפני עדים. בעצמיותו הוא.