הציווי ברור: הוֹצֵא אותו, סִמְכוּ ידיים, רִגְמוּ באבן. שלושה צעדים בסדר אחד. אנחנו מצפים שהפסוק הבא יהיה פסוק הסיום — "ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה'". אבל לא. במקום זה, התורה ממשיכה: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ".

העיר הנידחת — עיר שלמה שעוברת לעבודה זרה. הדין: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ". אין פשרות. אין רחמים. שורפים. אסור אפילו לקחת מן החרם.

ואז, בסוף הציווי הקשה הזה — פסוק שלא מובן מאליו: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"דברים יג:יח.

הם חיילים נאמנים. הם ממלאים פקודה — וזה מצוות ה'. אבל הם שוחטים. הם שורפים. הם הורגים. מה זה עושה לאדם? שתי אפשרויות, ושתיהן רעות:

המקלל עומד באמצע הרחבה. כל העם מקיף אותו. "וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" — כולם, לא רק העדים. כל אחד אוחז אבן ביד. כולנו לשם איחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה — מתכוונים לקיים את המצווה, "וביערת הרע מקרבך".

וזורקים. האבן עפה, פוגעת. מתחיל לצאת דם. עוד אבן, פותחת לו את הראש. עוד אבן, פותחת לו את הכתף. דם, צעקה, עוד אבן, עוד אבן. המקלל מתפלש כמו בשר טחון. מה זה עושה לאנשים שזורקים?

פסוק אחד, שתי לשונות. "וַאֲדַבֵּרָה" — לשון קשה, לשון תקיפה. ולמי? "הַשָּׁמַיִם" — שהם רחוקים. "אִמְרֵי פִי" — לשון רכה, לשון עדינה. ולמי? "הָאָרֶץ" — שהיא קרובה.

"וַיְדַבֵּר". לשון קשה. בתקיפות. למה דווקא פה משה רבנו צריך לעלות בטון? כי הקהל הרגע נחשף לרגישות התורה — וההכרה הזאת איימה לבטל את הביצוע. "מה, צריך לזרוק עליו אבן? אבל הרגע שמענו שאסור להכות, אסור לפצוע, חיי אדם קדושים. אז אולי לא?"

הרי כבר אמרת שעשו! "ויוציאו... ויירגמו". למה להוסיף תוספת לכאורה מיותרת — "עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'"?

כשמדברים על המוסר המיוחד של חיילי ישראל — חיילים שלפעמים משלמים בחייהם כדי לא לפגוע בנשים וילדים של האויב — מאיפה זה בא? זה בא מהמקום הזה.