טעם א — ההלכה: הגדול שבקהילה — רב הבית כנסת — עולה למפטיר וקורא את ההפטרה של שבת זו. ״הגדול״ — על שם הגדול שבקהל.

טעם ב — ההפטרה עצמה: הפסוק האחרון בהפטרה אומר: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.״ שבת הגדול — על שם ״יום ה' הגדול״. לכן לשון זכר: הגדול של הפסוק.

טעם ג — הנס הגדול: בשבת שלפני יציאת מצרים, צוה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לכו לשוק, קנו שה מהמצרים — האלוהים שלהם — וקשרו אותו לדורבן המיטה ארבעה ימים. שבת הגדול — על שם הנס הגדול שנעשה אז.

טעם א — בדיקת שלמות: קרבן פסח צריך להיות שה ללא שום מום ופגם. לכן קושרים אותו ארבעה ימים ובודקים כל יום שהוא כשר ושלם — שלא נפסל, שאין בו מום.

טעם ב — מסירות נפש: המצרי הולך ברחוב ושומע את האלוהים שלו — השה — קשור לדורבן המיטה של השכן היהודי ובוכה. ארבעה ימים המצרי יודע ורואה — ועוד ארבעה ימים שוחטים את האלוהים שלו. והוא לא יכול לעשות כלום.

אבל חוזרת השאלה: למה המצרים שונאים את רועי הצון? תשובה מדהימה: הרועה הוא היחיד שיודע את האמת על האלוהים של המצרים. כשעושים תהלוכה לכבוד השה — מקלחים אותו, שמים עליו תכשיטים, כולם משתחווים לו. אבל הרועה שחוזר איתו לדיר יודע: השה בוכה, עושה צרכים, ריח רע, סתם בהמה. הוא יודע שהאלוהים שלהם הוא אבסורד. ולכן המצרים שונאים את הרועה — כי הוא תמיד צוחק עליהם, ויודע שהמלך-אלוהים שלהם זה טמטום.

כיוון א — לצאת ממצרים: לצאת פיזית מארץ מצרים. להיות חופשי מהעבדות. כיוון ב — להוציא את מצרים ממך: 210 שנות עבדות השאירו רשמים עמוקים. ראית כל החיים שלך תהלוכות לכבוד השה. ספגת לתוכך — בלי לשים לב — שהשה הוא משהו גדול. יציאת מצרים פיזית לא מספיקה אם בראשך אתה עדיין עבד.

פספסת את האוטובוס — הצרות הקטנה שיש לך באותו רגע, זה מצרים. הלכת לקופת חולים ואמרו לך ״הרופא הלך״ — הצר שיש לך, זה מצרים. כל מקום שאתה מרגיש שאתה לא בשליטה, שחסר לך, שצר לך — זה מצר, זה מצרים.

אם אנחנו נחיה תמיד בתודעה שהקדוש ברוך הוא איתנו — אנחנו תמיד נהיה בגאולה. ברגע שמוציאים את הא' — נשארים בגלות. הא' היא הגאולה.