כיצד היפוך שתי אותיות במגילת הקינות חושף את סיבת החורבן ואת הדרך לבנייה מחדש.
עיון זה צולל אל לב לבו של תשעה באב דרך בחינת מדרש על שלושה נביאים גדולים: משה, ישעיהו וירמיהו. שלושתם השתמשו במילה "איכה" כדי לתאר את מצבו של עם ישראל, אך כל אחד מנקודת מבט שונה. נגלה כיצד ירמיהו הנביא, במגילת איכה, הצפין את סיבת החורבן עצמה – חטא המרגלים – באמצעות היפוך מדהים של שתי אותיות האלפבית, ובכך לימד אותנו שהדיבור (הפה) לעולם אינו יכול להקדים את הראייה (העין).
המדרש מלמד אותנו שלישראל היו שלושה "רועים" או נביאים גדולים, שכל אחד מהם ראה את האומה ברגע מפתח, וכולם השתמשו באותה מילה נוקבת: איכה (אֵיכָה).
הוא ראה את ישראל בשלוותם, אך חש במשא העם. בפרשת דברים, הנקראת תמיד לפני תשעה באב, הוא קורא:
משה מייצג את שורש נשמת ישראל, מקור התורה.
הוא ראה את ישראל בתפארתם אך ניבא את נפילתם העתידית. בהפטרה הנקראת לפני שלושת השבועות, הוא מקונן:
ישעיהו מייצג את החזון והנחמה, את מידת החסד.
הוא ראה את ישראל בחורבנם. הוא מחבר מגילת הקינות (מגילת איכה), הפותחת במילים:
ירמיהו מייצג את החורבן ואת מידת הגבורה.
האר"י הקדוש (שהילולא דיליה חלה בה' באב) חושף קשר עמוק עוד יותר: קשר של גלגול נשמות בין שלוש הנשמות הנבואיות הללו. משה הוא השורש, וישעיהו וירמיהו הם שני פנים (חסד וגבורה) הנובעים מאותו שורש רוחני.
חכמינו מוצאים היגיון עמוק אך הפוך בסדר ההפטרות הנקראות במהלך שלושת השבועות.
סדר ההפטרות של ירמיהו וישעיהו מציג בפנינו רצף המוביל לחורבן:
סדר זה – לדבר, אחר כך לשמוע, ואז לראות – הוא הסדר שהוביל אותנו למצב של חורבן. זהו הסדר ההפוך.
הסדר הנכון, סדר הבניין, הוא ההפך. זהו סוד החוכמה (חב"ד: חכמה, בינה, דעת):
מכיוון שעם ישראל הפך את הסדר האלוהי הזה, האסון הגיע. נושא ההיפוך הזה הוא המפתח שירמיהו החביא במגילתו.
ירמיהו הנביא לא רק בכה על החורבן; הוא שילב בגאונות את הסיבה העמוקה לו במבנה הטקסט של הקינות עצמו.
פרקים א', ב', ג' ו-ד' במגילת איכה כתובים בצורת אקרוסטיכון אלפביתי. כל פסוק (או קבוצת פסוקים) מתחיל באות עוקבת של האלפבית העברי, מא' ועד ת'.
ירמיהו מראה לנו בכך שהוא שולט בסדר באופן מושלם. פרק א', למשל, עוקב אחר הסדר המושלם. זה בא לומר לנו: "ראו, אני מכיר את האלפבית. אם אני משנה משהו, זו אינה טעות, זהו מסר".
תופעה ייחודית ומטרידה מתרחשת בפרקים ב', ג' ו-ד'. בעוד שכל האלפבית מסודר, מתרחשת הפרעה. בסדר האלפביתי הרגיל, האות קודמת לאות פ' (פה).
עין (ע) קודמת לפה (פ). רואים לפני שמדברים.
בקינות, ירמיהו הופך במכוון את הסדר הזה. הפסוק המתחיל ב-פ' קודם לזה המתחיל ב-ע'.
פה (פ) קודם לעין (ע). דיברו לפני שראו.
היפוך זה הוא חתימת האסון. זוהי אבחנתו של ירמיהו: סיבת החורבן היא שהם החליפו את הסדר בין הפה לעין.
היפוך הפ'-ע' הזה אינו הפשטה. הוא מפנה ישירות לחטא המקורי שחרץ את גורלו של תשעה באב: חטא המרגלים.
מה היה חטא המרגלים? הם הלכו לראות את הארץ. המשימה הייתה לראות (עין). אך בשובם, עוד לפני שנתנו לעם לגבש דעה משלו, הם דיברו (פה). הם הוציאו דיבת הארץ רעה, ובכך ייאשו את העם.
הם הקדימו את הפה לעין. הם דיברו לפני שבאמת "ראו" והבינו.
אותו לילה היה ליל תשעה באב. מכיוון שהקדימו את הפה (פ') לעין (ע'), הם גרמו ל"בכייה לדורות", לחורבן בית המקדש הראשון והשני.
לאחר שהציג את אבחנתו, ירמיהו נותן לנו את שיטת הריפוי בפרק האחרון של המגילה.
פרק ה' כבר אינו מאורגן כלל לפי סדר האלפבית. זוהי "ערבוביה" של פסוקים. מדוע?
החורבן הוא מצב שבו כל הלבנים מונחות זו על גבי זו ללא כל סדר. פרק ה' מציג בפנינו את הלבנים השבורות הללו.
המסר ברור: "הנה החלקים. כעת, תפקידכם לארגן אותם מחדש." הפרק מתחיל בקריאה:
זוהי קריאה לפעולה. כדי להגיע ל"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", עלינו להתחיל לבנות מחדש, לסדר את האותיות, את הלבנים, בסדר הנכון.
כיצד אנו מיישמים בנייה מחדש זו כיום? הטקסט יוצר הקבלה רבת עוצמה בין המקדש החרב לבין בתי הכנסת שלנו כיום.
ירמיהו מתלונן: "סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה." הקב"ה, בכעסו, הציב מחיצה המונעת מתפילותינו לעלות.
מה יוצר את ה"ענן" הזה היום, כשאין לנו עוד מקדש?
אדם המדבר דברי חולין בבית כנסת, מה הוא עושה? ה"אדים" היוצאים מפיו יוצרים ענן. הדיבורים הבטלים שלנו הופכים למחיצה החוסמת את תפילותינו שלנו.
ההוראה הסופית היא מפת דרכים לגאולה. הדרך לבניית בית המקדש השלישי מתחילה כאן ועכשיו, בהתנהגותנו בתוך "מקדשי המעט" שלנו.
על ידי החזרת הסדר לעבודת ה' הפרטית שלנו, על ידי הקדמת הראייה לדיבור, ועל ידי כיבוד קדושת מקומות התפילה שלנו, אנו מפרקים את ה"ענן" המפריד בינינו לבין הקב"ה.
אם נדע להתנהג כראוי בבתי הכנסת, ב"מקדשי המעט", נוכל לזכות בעזרת ה' לקבל את המקדש הגדול, הוא בית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו.
אמן. חזק וברוך!