אלול · ימים נוראים · חזרת הש״ץ

חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ

מדוע חוזר שליח הציבור, ומדוע שותקים

הוצאת גאולה · מדור הסליחות

חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ

מדוע חוזר שליח הציבור, ומדוע שותקים

„החזרה היא בשביל מי שאינו יודע לקרוא”. זו מחצית גמרא, שנעצרה רגע לפני התשובה.

ראש השנה ל״ד ע״ב — רבן גמליאל: „כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי”.

שולחן ערוך אורח חיים קכ״ד ג׳: קהל שכולם בקיאים — אף על פי כן יורד הש״ץ וחוזר, כדי לקיים תקנת חכמים.

קכ״ד ד׳: אם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. המדבר אינו פוגם בתפילת עצמו בלבד.

קכ״ד ז׳: „חוטא הוא וגדול עוונו מנשוא” — וגוערים בו.

📖 העיון המלא

א מחצית הגמרא

הטענה עתיקה והיא כנה: לשם מה לשמוע פעם שנייה תפילה שזה עתה אמרנו בעצמנו? הגמרא שואלת בדיוק את זאת, ומשיבה.

„אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי.” — ראש השנה ל״ד ע״ב

האומרים „זה בשביל האחרים” מצטטים את המשפט הראשון. רבן גמליאל משיב בשני. החזרה אינה משענת לחלשים אלא תפילת ציבור, והציבור כולל את הבקיאים.

והפסק חותם. שולחן ערוך אורח חיים קכ״ד ג׳: „קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה — אף על פי כן ירד ש״ץ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים”.

ב מה עושה המדבר

רגילים לחשוב שדיבור בשעת החזרה הוא חוסר נימוס. השולחן ערוך אומר דבר אחר, ואומר אותו פעמיים.

„כשש״ץ חוזר התפילה, הקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוון לברכת החזן.” — או״ח קכ״ד ד׳

המדבר אינו מוותר על תוספת רשות: הוא גורע אחד מן המניין שנותן תוקף לברכות השליח ציבור. הנזק אינו שלו — הוא נעשה לזולת.

„לא ישיח שיחת חולין בשעה שש״ץ חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו.” — או״ח קכ״ד ז׳

הנוסח „חוטא הוא וגדול עוונו מנשוא” חקוק כלשונו בשלטי בתי כנסת רבים. אין זו הגזמה של שלט: זה לשון השולחן ערוך.

ג הדגם: נתעטף כשליח ציבור

מדוע דווקא כאן חומרה כזאת? הגמרא נותנת לשליח הציבור מקור שאין מצפים לו.

„ויעבור ה׳ על פניו ויקרא — אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין — יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.” — ראש השנה י״ז ע״ב

ושתי שורות אחר כך: „ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם”.

שלוש עשרה המידות — לבו של סדר הסליחות — לא נמסרו כנוסח אלא כסדר תפילה, ומי שהראה אותו נתעטף כשליח ציבור. המדבר בשעת החזרה אינו מפסיק אדם: הוא מפסיק את הסדר שניתן כערובה למחילה.

ד שלוש, שלוש עשרה, שלוש

תפילת החול אינה גוש אחד. הגמרא עצמה חוצה אותה לשלושה חלקים, וחלוקה זו קובעת את כל השאר.

„אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות — דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו; אמצעיות — דומה לעבד שמבקש פרס מרבו; אחרונות — דומה לעבד שקיבל פרס מרבו, ונפטר והולך לו.” — ברכות ל״ד ע״א

שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה ופרידה. הבקשה — כל מה שבאנו בעבורו — באמצע. מתשע עשרה ברכות תפילת החול, תשע עשרה פחות שש: שלוש עשרה.

מניין שלוש העשרה הוא מניין הראשונים: האבודרהם מדבר על „י״ג ברכות אמצעיות”, וכן השולחן ערוך הרב. מתחילה מנתה התפילה שמונה עשרה ברכות, ובאמצע שתים עשרה; השלוש עשרה — ברכת המינים — נתקנה ביבנה. מניין שלוש העשרה הוא אפוא של הצורה הסופית, לא של הראשונה.

ה הצעת לימוד: שלוש עשרה ועשרים ושש

מה שלהלן הוא לימוד, לא מקור. הוא מיושב והוא מאיר; לא מצאנוהו ככתבו באחד מן הראשונים שבדקנו. לקרוא כהצעה, לא כמסורת שנתקבלה.

שלוש עשרה ברכות של בקשה — ושלוש עשרה מידות של רחמים, הן עצמן מבוקשנו בכל אלול. ההקבלה נשמעת מאליה.

והחזרה חוזרת על אותן שלוש עשרה. פעמיים שלוש עשרה: עשרים ושש — מניין השם בן ארבע אותיות, הוא שם הרחמים. ושלוש עשרה המידות בשמות ל״ד נפתחות באותו שם כפול: „ה׳ ה׳ אל רחום וחנון”. והגמרא דורשת את הכפילות: „אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה” (ראש השנה י״ז ע״ב).

— מה שראוי לדעת קודם שמאמצים לימוד זה: האבודרהם, השואל בדיוק מה כנגד שלוש העשרה, משיב אחרת — שש כנגד שש, ושומע תפילה כנגד כולן.

— החזרה חוזרת למעשה על תשע עשרה, לא על שלוש עשרה בלבד. מניין עשרים ושש מבודד את האמצע: ברכות ל״ד ע״א מתיר את הבידוד, אך זהו לימוד ולא חשבון.

— ראש השנה ויום הכיפורים, ימי שלוש עשרה המידות ממש, אין בהם שלוש עשרה ברכות אמצעיות. אין זו אפוא הסיבה לחזרה, אלא לכל היותר טעם לימות החול — כלומר לימי הסליחות.

ו שבת: שבע, ושבע פעמים שבע

השבת שוברת את המניין: אין בתפילתה אלא שבע ברכות. מדרש נודע נותן למספר הזה הקשר.

„תני רבי שמעון בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקדוש ברוך הוא: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך. הינו דיבור זכור את יום השבת לקדשו.” — בראשית רבה י״א ח׳

שוב, הצעת לימוד. אם השבת חתונה היא, מצפים בה לשבע ברכות של חתן וכלה. ושבע ברכות אלו נאמרות שבעה ימים — מנהג שלמדוהו חכמים מנישואי יעקב את לאה, „מלא שבוע זאת” (פרקי דרבי אליעזר ט״ז). שבע ברכות, שבעה ימים: ארבעים ותשע.

ונמנה את עמידות השבת, שבכל אחת שבע ברכות: ערבית של ליל שבת (אחת, בלא חזרה), שחרית בלחש וחזרתה (שתיים), מוסף וחזרתו (שתיים), מנחה וחזרתה (שתיים). שבע פעמים שבע ברכות ביום אחד — לפי שחתונה זו אינה אלא יום אחד.

וראוי לשים לב: המניין הזה עומד רק משום שהחזרה קיימת. בלעדיה לא היו נשארות אלא ארבע עמידות. והתפילה היחידה בשבת שאין לה חזרה, ערבית של ליל שבת, מקבלת במקומה „ברכה אחת מעין שבע” — מגן אבות.

— שני זיווגים, ותוצאה אחת. באותו מקום מזווג המדרש את הימים כסדרם — ראשון עם שני, שלישי עם רביעי, חמישי עם שישי — והשבת נשארת לבדה משום שהיא השביעית. והרב דוד מנשה זצ״ל לימד זיווג אחר, זיווג המנורה: השבת היא הציר, ושלושת הימים שמצד זה מכוונים כמראה כנגד שלושת הימים שמצד זה — ראשון עם רביעי, שני עם חמישי, שלישי עם שישי.

— וזיווג זה כתוב במעשה בראשית עצמו. יום ראשון מבדיל את האור; ורביעי נותן בו את המאורות למשול ביום ובלילה. יום שני מותח רקיע בין המים העליונים לתחתונים; וחמישי מעופף את העוף על פני רקיע השמים ומשריץ את הדגים במים. יום שלישי מגלה את היבשה ומצמיח את הדשא; ושישי נותן עליה את החיה ואת האדם, ולהם ניתן הדשא לאוכלה.

— שלושה ימים עושים את הכלים, ושלושה ממלאים אותם: הכלי מצד אחד של הציר, והממלא אותו מן הצד השני. ובשתי הקריאות אין לשבת מי שכנגדה — לא כשביעית ולא כציר. ומשום כך נצרכה לה כנסת ישראל.

— ובאותו מדרש עוד דעה שנייה, של רבי שמואל בר נחמן: השבת מבורכת משום שאינה נדחית.

ז מה עושים עם זה

שני הלימודים שלמעלה יפים, ואינם הלכה. וההלכה עצמה עולה בשלוש שורות ואינה צריכה חשבון כלל.

— שותקים בשעת החזרה, בקי ושאינו בקי כאחד (או״ח קכ״ד ג׳).

— מאזינים ועונים אמן, ורואה אדם עצמו כאילו אין זולתו (או״ח קכ״ד ד׳).

— אין משיחין שיחת חולין, וגוערים במי שמשיח (או״ח קכ״ד ז׳).

ובימי הסליחות חדל הדבר להיות עיוני: באנו לבקש שייפתח התיק, ואנו חוזרים לפני בית הדין על אותו סדר עצמו שהראה הקדוש ברוך הוא למשה. שתיקת הקהל אינה נימוס: היא תנאי הדיון.

לכל שאלה מעשית — עד היכן האיסור, מה יעשה מי שאיחר, כיצד גוערים בלא לבייש — שואלים את הרב. מנהגי הספרדים מבוארים בילקוט יוסף ובחזון עובדיה.

🎯 בחן את עצמך

חמש שאלות. לחצו על תשובה.

מה משיב רבן גמליאל לאומרים שהחזרה נועדה למי שאינו בקי?

ראש השנה ל״ד ע״ב. הטענה נעצרת במחצית הראשונה של הגמרא; התשובה בשנייה.

לפי או״ח קכ״ד ד׳, מה עלול לקרות אם אין תשעה מכוונים?

ולכן יעשה כל אדם עצמו כאילו אין תשעה זולתו.

בברכות ל״ד ע״א, למה נמשלו הברכות האמצעיות?

שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות פרידה; והבקשה באמצע.

לפי ראש השנה י״ז ע״ב, כיצד הראה הקדוש ברוך הוא למשה את סדר התפילה?

„מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפילה”.

כמה ברכות בתפילת שבת?

שבע — ובראשית רבה י״א ח׳ נותן לשבת את כנסת ישראל לבן זוג.

תוצאה

📅 שִׁבְעָה יָמִים סְבִיב הַחֲזָרָה

יום א׳

לשהות בחזרה שלמה בלא לומר מילה לאיש. ולראות מה זה עולה.

יום ב׳

לענות אמן על כל ברכה, בקול נשמע, מתחילה ועד סוף.

יום ג׳

לקרוא או״ח קכ״ד ד׳ ולשאול ביושר אם אני בכלל התשעה.

יום ד׳

ללמוד את דברי ראש השנה י״ז ע״ב על סדר התפילה שהראה למשה.

יום ה׳

לאתר בתפילת החול היכן מסתיימות שלוש הראשונות והיכן מתחילות שלוש האחרונות.

יום ו׳

בסליחות, להאזין לשלוש עשרה המידות מתוך ידיעת מקור סדרן.

יום ז׳

לגעור פעם אחת במי שמשיח — ברכות, ובלא לבייש.

חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ

🎯 בחן את עצמך

תוצאה

שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת

גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה

לִימוּד תּוֹרָה

כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת

סְפָרִים

פֵּרוּשׁ חֲלוֹמוֹת

סִרְטוֹנִים

תֵּיבַת רַעְיוֹנוֹת

מַעֲשֵׂר

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם