הַקַּדִּישׁ

רבים סבורים שהקדיש תפילה על המתים. נפתח את הנוסח: אין בו מוות, אין בו אבלות, ואין בו נשמת הנפטר. אף לא מילה.

יש בו עניין אחד: שיתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה — בחיינו, ביומינו, ובעגלא.

המשפט הזה הוא עניית הציבור, בקול רם ובבת אחת — ואף השליח ציבור אומרו עמהם: „וגם הש״ץ צריך לומר יהא שמיה רבא” (רמ״א, אורח חיים נ״ו א׳). ואין הפטור מזה, אף לא המתפלל לפני התיבה. והקדיש נשאר מן הנוסחים המעטים שעיקרם בידי העונים.

ואמר רבי יהושע בן לוי (שבת קי״ט ע״ב): כל העונה „אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו — קורעין לו גזר דינו.

רוב הנוסח שבסידור עברי. והקדיש — ארמית, לשון הרחוב בבבל וביהודה.

וטעם רווח במפרשים: כיוון שעניית הציבור היא העיקר, צריך שיבין כל אחד את שהוא עונה. ויש טעמים אחרים. וזה עולה יפה עם מהותו של הנוסח.

הקדיש מדברים שבקדושה הוא, הטעונים עשרה — כקדושה, כחזרת הש״ץ, וכשלוש עשרה מידות הנאמרות דרך תפילה.

והטעם במהות: אין מקדשים את השם ביחידות בפינה. קידוש טעון ציבור, ולו של עשרה.

במנהג הספרדים חצי קדיש פותח את הסליחות אחרי הפסוקים הראשונים, וקדיש תתקבל חותם אותן — המבקש שתתקבל תפילתם של ישראל.

נמצא ליל הסליחות נפתח בקידוש השם ונחתם בבקשת קבלה. וביניהם — כל השאר.

מנהג אמירת קדיש על ההורה מאוחר הוא מן הקדיש עצמו. הוא מופיע בראשונים — אור זרוע מביאו — ונסמך על מעשה קדום שבו בן מקל בעניית הציבור על גורלו של אביו.

ומכאן נפתר התמוה שפתחנו בו: המפורסמת שבתפילות על המתים אינה מדברת אלא בחיי העולם ובמלכות הבאה. היא מנחמת לא בדברה על האובדן, אלא בסירובה לעצור בו.