רבים סבורים שהקדיש תפילה על המתים. נפתח את הנוסח: אין בו מוות, אין בו אבלות, ואין בו נשמת הנפטר. אף לא מילה.

יש בו עניין אחד: שיתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה — בחיינו, ביומינו, ובעגלא.

אין המשפט הזה נאמר בפי השליח ציבור אלא נענה בפי הציבור. הקדיש מן הנוסחים המעטים שעיקרם בידי השומעים.

ואמר רבי יהושע בן לוי (שבת קי״ט ע״ב): כל העונה „אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו — קורעין לו גזר דינו.

רוב הנוסח שבסידור עברי. והקדיש — ארמית, לשון הרחוב בבבל וביהודה.

וטעם רווח במפרשים: כיוון שעניית הציבור היא העיקר, צריך שיבין כל אחד את שהוא עונה. ויש טעמים אחרים. וזה עולה יפה עם מהותו של הנוסח.

הקדיש מדברים שבקדושה הוא, הטעונים עשרה — כקדושה, כחזרת הש״ץ, וכשלוש עשרה מידות הנאמרות דרך תפילה.

והטעם במהות: אין מקדשים את השם ביחידות בפינה. קידוש טעון ציבור, ולו של עשרה.

במנהג הספרדים חצי קדיש פותח את הסליחות אחרי הפסוקים הראשונים, וקדיש תתקבל חותם אותן — המבקש שתתקבל תפילתם של ישראל.

נמצא ליל הסליחות נפתח בקידוש השם ונחתם בבקשת קבלה. וביניהם — כל השאר.

מנהג אמירת קדיש על ההורה מאוחר הוא מן הקדיש עצמו. הוא מופיע בראשונים — אור זרוע מביאו — ונסמך על מעשה קדום שבו בן מקל בעניית הציבור על גורלו של אביו.

ומכאן נפתר התמוה שפתחנו בו: המפורסמת שבתפילות על המתים אינה מדברת אלא בחיי העולם ובמלכות הבאה. היא מנחמת לא בדברה על האובדן, אלא בסירובה לעצור בו.