הָאָרֶץ, הָאָדָם וְהַפֶּתַח

א המילה החסרה

שני פסוקים סמוכים. נקרא אותם מקרוב.

„תדשא הארץ… עץ פרי עושה פרי למינו” (בראשית א׳ י״א)
„ותוצא הארץ… ועץ עושה פרי” (בראשית א׳ י״ב)

המילה „פרי” נעלמה בין הציווי לעשייה. רש״י, בשם המדרש: „שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן… לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה” (רש״י א׳ י״א).

ובראשית רבה ה׳ ט׳ מעמיד את בית הדין: „שלושה נכנסו לדין וארבעה יצאו מחויבין: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן”. אין כאן שני סיפורים אלא בית דין אחד.

ב שתי קריאות בחטא הארץ

אין המדרש מכריע. שתי דרכים לפניו, וצריך לדעת את שתיהן.

— רבי יהודה בר רבי שלום: עברה על הציווי. נאמר לה שיהא הפרי נאכל והעץ נאכל; והיא עשתה שהפרי נאכל והעץ אינו נאכל.

— רבי פנחס: אף הוסיפה על הציווי — אפילו אילני סרק עשו פירות, סמכה לעשות רצון בוראה. ושואל המדרש: על דעתיה דרבי פנחס, למה נתקללה?

ולומר בפירוש: המדרש אינו נותן לארץ שום טעם. הוא מציין את הפער, נחלק בטיבו, ואינו נכנס בכוונתה. כל הסבר ל„מדוע” של הארץ הוא לימוד ולא מקור.

הצעת לימוד, ככזאת. אילו היה טעם העץ כטעם הפרי, היו בני אדם אוכלים את העצים עצמם; ומשייכלו הפירות לא היה נשאר במה להאכיל איש. נמצאת הארץ מונעת דבר כדי לקיים את החיים. והאדם שנלקח ממנה מקבל ציווי הפוך: אל תאכל, פן תמות. שם מניעה מצד החיים, וכאן מניעה מצד המוות.

אין זו קריאת המדרש, ואין להכריע על פיה דבר. זו דרך לשמוע את הסימטריה שהמדרש עצמו מעמיד בהושיבו את ארבעתם בבית דין אחד.

ג הציווי ניתן לאדם לבדו

„ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות.” — בראשית ב׳ ט״ז-י״ז

נמנה את הפסוקים. הציווי בפסוק ט״ז. והאישה אינה נבראת אלא בפסוק כ״ב — שישה פסוקים אחר כך. נמצא שלא שמעה את הציווי אלא קיבלה אותו מפיו.

ובזה משתנה טיב אחריותו. אין הוא רק המצווה לשמוע: הוא מי שהופקד בידו הציווי כדי למוסרו. פיקדון, ולא הוראה פרטית.

ד הגדר שנוספה

ונשמע עתה מה יוצא כשהנחש שואל.

הציווי: „לא תאכל ממנו” (ב׳ י״ז)
הנאמר לנחש: „לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון” (ג׳ ג׳)

נתגלתה גדר. בראשית רבה י״ט ג׳ עוצר בדיוק כאן ומביא משלי ל׳ ו׳: „אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת”. ותני רבי חייא: שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא ייפול ויקצץ הנטיעות.

והמדרש מראה את ההמשך ממש: „כיוון שראה אותה עוברת לפני העץ, נטלה ודחפה עליו. אמר לה: הא לא מיתת — כמה דלא מיתת במקרביה, כן לא מיתת במיכליה.” נפלה הגדר, ולקחה עמה את העיקר.

הכתוב שם את הגדר הזאת בפי האישה. אם באה ממנו במסירה או ממנה בשמועה — נחלקו המפרשים, והפסוק אינו אומר. ומה שנוקט המדרש אינו החייב אלא המנגנון: שמירה שנוספה על ציווי, והיא הנשברת ראשונה.

וכדאי לשים לב היכן זה נופל. לדעת רבי פנחס נידונה הארץ על שהוסיפה על הציווי. והאדם שנלקח ממנה נופל בתוספת שנוספה על הציווי. אין הסימטריה משל: היא במילים עצמן.

ה על מה נידון

והשאלה ראויה להישאל בלא עקיפין: על מה בדיוק נמצא אדם חייב? פסוק הדין אומר זאת, והוא מונה שניים.

„ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו — ארורה האדמה בעבורך.” — בראשית ג׳ י״ז

הראשון שנמנה אינו האכילה. הוא שמיעת קול אחר במקום מי שהפקיד בידו את הפיקדון.

ויש שלישי, והוא היחיד שלא הוכרח בכלום. לשאלת איכה הוא משיב:

„האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.” — בראשית ג׳ י״ב

אין הוא מצביע על האישה בלבד: הוא מצביע על מי שנתן לו אותה. והתלמוד מביא את הפסוק הזה עצמו וקורא לזה כפויי טובה (עבודה זרה ה׳ ע״ב).

ויהי מה שיהיה בעניין הכרחיות החטא עצמו — המשפט הזה לא נצטווה בכלום. זה המקום היחיד בפרשה שהבחירה נראית בו בעין, ובו בדיוק נופל הדין.

משל. אדם עלה לארץ, ובצרפת נשארה לו חנות שאינו יכול לסגור. התקין בה מצלמות והיה רואה אותה ממסך מחשבו. יום אחד ראה את פקידו מוכר מחרוזת יהלומים במאה אלף, מקבל את הכסף, ותוחב אלף לכיסו. שתק. לימים טלפן אליו ואמר: „עשיתי חשבון, דומני שחסר אלף — אין לך אולי מושג?” ענה לו הפקיד: „הו, פלוני לקח אותם, הוצרך להם, ודומני שיחזירם.”

לא שאלה שאל בעל הבית: הוא ראה הכול. שאלתו הייתה פתח פתוח, ודי היה לומר „אני”. ובתשובתו עשה הפקיד שלושה דברים שלא היו בגניבה: שיקר למי שכבר ידע, העמיס על חף מפשע, ודחה את הפתח. אלף מוחזרים; זה אינו מוחזר. ושוב לא יפוטר על הגניבה — יפוטר על התשובה.

ושתי הבחנות, שלא לדחוק את המשל. הפקיד בודה; ואדם אמר דבר אמת — האישה נתנה לו באמת. אין חטאו השקר אלא השימוש בעובדה נכונה כדי שלא לומר „אני”. והפקיד עוצר בחברו, ואילו אדם עולה עד הנותן לו אותה. ועל עלייה זו קורא התלמוד כפויי טובה.

ו הפתח

ונשארה השאלה הכבדה מכולן: אם היה החטא צריך לבוא, למה העונש?

הרמב״ם דוחה את ההנחה, ודוחה אותה בפסוק הגן עצמו. הלכות תשובה ה׳ א׳: „רשות לכל אדם נתונה” — וראייתו „הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע” (בראשית ג׳ כ״ב). ובהלכה ב׳: „אל יעבור במחשבתך דבר זה… שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן.”

והגמרא מצידה יודעת חטאים שסודרו — ואומרת למה. על דוד ועל העגל: „לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה… אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד — אומרים לו: כלך אצל יחיד; ואם חטאו ציבור — אומרים להם: כלכו אצל ציבור” (עבודה זרה ד׳ ע״ב-ה׳ ע״א). והטעם שניתן אינו גזירה אלא פתיחת פתח.

יצא קין מן הדין. פגע בו אדם הראשון ואמר לו: „מה נעשה בדינך?” אמר לו: „עשיתי תשובה ונתפשרתי”. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: „כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע!” מיד עמד אדם הראשון ואמר: מזמור שיר ליום השבת. — בראשית רבה כ״ב י״ג

ומשום כך היה דין ולא מחיקה. אדם לא ידע שהתשובה קיימת; ולא היה יכול ללומדה אלא מתוך שהייתה לו תשובה לעשות. והדבר הראשון שעולה בפיו כשהבין — מזמורו של שבת.

ז לאן הוא נשלח, ולמה

אין השילוח מנוסח כנקמה. הפסוק נותן את הטעם, ונותן את היעד.

„הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם” (ג׳ כ״ב)
„וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם” (ג׳ כ״ג)

שניים, ואין בהם נקמה. הטעם: עץ החיים. והיעד: האדמה אשר לוקח משם — היא עצמה שנידונה עמו בבית דין אחד, כמבואר בפרק הראשון של עיון זה. אין הוא מושלך לכל מקום: הוא מוחזר אל צד חומרו שלו.

הצעת לימוד. הגן הוא המקום שאין בו שקר. מי שנשאל ולא אמר „חטאתי” שוב לא היה יכול לשכון בו — לא מחמת עונש אלא מחמת התאמת המקום. והוא יורד למה שקורא לו המהר״ל עולם השקר — „אין המידה הזאת, היא מידת אמת, בעולם הזה, כי האמת חותמו של הקדוש ברוך הוא” (תפארת ישראל פרק כ׳). ולקחת כלימוד: הפסוק עצמו מדבר בעץ החיים.

אלא שהמדרש מרחיק מזה, ולכיוון אחר.

„אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים. חסד אומר יִבָּרֵא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יִבָּרֵא, שכולו שקרים. צדק אומר יִבָּרֵא. שלום אומר אל יִבָּרֵא. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב: ותשלך אמת ארצה (דניאל ח׳ י״ב). אמרו מלאכי השרת לפניו: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס שלך? תעלה אמת מן הארץ — הדא הוא דכתיב: אמת מארץ תצמח (תהלים פ״ה י״ב).” — בראשית רבה ח׳ ה׳

נמצאת האמת שלא נשארה בגן. הושלכה למטה עמו — והפסוק שהשיגו המלאכים אומר מה מצפים ממנה: שתצמח מן הארץ. אין עולם השקר מקום שגולים אליו מן האמת: הוא המקום שבו צריך לגדל את האמת. וזו מלאכת אלול עצמה.

ח מה זה תובע באלול

שלושה דברים עולים מכאן, ואין אחד מהם עיוני בחודש אלול.

— שלא להוסיף על הנמסר. גדר שהעמדת מחמת זהירות סביב תורה שאתה חוזר עליה — עלולה ליפול ולקחת עמה את התורה. וזה נוגע לאב, למלמד, ולגדול שבחבורה.

— להשיב על השאלה שנשאלה. „איכה” לא שאלה מי אשם אלא היכן אתה. וחלק גדול מן התשובה הוא שלא להשיב לצד.

— שלא להצביע על הנותן. זה הדבר שהתלמוד מוציא ונוקב בשמו. לתלות באחר את מה שעשית במתנתו — חטא בפני עצמו הוא, מלבד החטא.

אדם הראשון איחר ללמוד את מה שקין הבין מיד. ואין ההפרש ביניהם בחומרת החטא אלא במשפט אחד — עשיתי תשובה — ובשעה שהוא נאמר.

„ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה׳. ויאמר נתן אל דוד: גם ה׳ העביר חטאתך, לא תמות.” — שמואל ב׳ י״ב י״ג

מילה אחת, והדין הוסר. ועל דוד אמרה הגמרא שהובאה למעלה: „לא דוד ראוי לאותו מעשה… לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד”. האיש שחטאו סודר כדי ללמד את תשובת היחיד הוא עצמו שאמר את המילה שאדם הראשון לא אמר.

עיון זה קריאה רצופה בפסוקים ובמדרשים, ואינו מכריע הלכה. למעשה הסליחות והימים הנוראים, מנהגי הספרדים מבוארים בילקוט יוסף ובחזון עובדיה, וכל שאלה אישית נשאלת לרב.

הָאָרֶץ, הָאָדָם וְהַפֶּתַח

🎯 בחן את עצמך

תוצאה

שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת

גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה

לִימוּד תּוֹרָה

כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת

סְפָרִים

פֵּרוּשׁ חֲלוֹמוֹת

סִרְטוֹנִים

תֵּיבַת רַעְיוֹנוֹת

מַעֲשֵׂר

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם